רע"פ 8774/05 חברת גאלרי ניהול בע"מ נ. ראש עיריית תל אביב יפו

המבקשת הינה חברה פרטית, המנהלת ומפעילה עסק ברחוב לבונטין 12 פינת רחוב ברזילי 5 בתל-אביב, המשמש כמועדון ריקודים וצריכת משקאות משכרים במקום (להלן: המועדון).

ביום 16.5.2005 חתם המשיב על צו הפסקה מינהלי, מתוקף סמכותו לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, (להלן: החוק), המורה על הפסקת העיסוק בעסק (להלן: צו ההפסקה). נימוקי המשיב להוצאת הצו היו פעולתו של העסק ללא רישיון, בניגוד לסעיפים 4 ו-14 לחוק והיותו מטרד לרשות הרבים ומפר את חוקי העזר העירוניים.

המבקשת פנתה, ביום 18.5.2005 לבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו, בבקשה לביטול צו ההפסקה. בהחלטתו מיום 19.5.2005 קיבל בית-המשפט (כבוד השופט א' ספיר) את בקשת המבקשת בציינו, כי כנגד העסק וכנגד המבקשת הוגש כתב אישום, הקבוע לדיון בחודש שלאחר מועד מתן החלטתו.

על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים הגיש המשיב ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, מיום 8.9.2005 (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר), קיבל בית-המשפט את ערעורו של המשיב וביטל את החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בציינו, כי על המבקשת היה להמתין לקבלת היתר להפעלת העסק טרם הפעלתו.

בעקבות פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שב וסגר המשיב, ביום 12.9.2005, את העסק של המבקשת.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור ביום 14.9.2005 לבית-משפט זה בטענה, כי שגה בית-המשפט המחוזי בהפכו את החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים. עוד טוענת המבקשת, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן בחוסר סמכות, שכן למשיב לא הייתה זכות ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים, בהיותה החלטת ביניים ולא פסק-דין. לבסוף, טוענת המבקשת, שגה בית-המשפט המחוזי בכל שלא קיבל את טענת המבקשת, לפיה תוקפו של צו ההפסקה פג 30 ימים לאחר הוצאתו ועל-כן היה על בית-המשפט המחוזי לקבוע, כי צו ההפסקה פקע.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע צו ההפסקה, היא הבקשה שבפני, בגדרה היא מבקשת לעכב את ביצועו של צו ההפסקה עד להכרעה בערעור או לקבוע כי הצו פקע ואיננו בתוקף עוד. לטענת המבקשת, ביצוע צו ההפסקה הינו אקט בלתי חוקי הפוגע בזכויות יסודיות שלה וגורם לה לנזקים בלתי הפיכים.

דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

מן המפורסמות, כי הגשת ערעור, היא כשלעצמה, אינה מונעת מבעד הזוכה לפעול על-פי פסק-הדין. פסק-הדין חורץ בשלב זה את הדין וצריך טעם מיוחד כדי שבית-המשפט לערעורים ימנע בעד מי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. הנטל להצדיק מתן סעד זמני ממין זה מוטל על מי שמבקש למנוע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק-הדין ואיננו נטל קל. "טעם מיוחד" לעיכוב ביצוע מותנה בדרך-כלל בהצטברות שני גורמים אלה: סיכוי טוב לקבלת הערעור וקושי בהחזרת המצב לקדמותו אם פסק-הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון (ראו ע"א 2965 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד נ(1) 668, 672; בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403).

באשר לעניינה של המבקשת – ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי בקשת רשות הערעור, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק שייגרם למבקשת בשל אי עיכוב ביצוע צו ההפסקה, לבין הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי בשל המשך פעילות העסק ללא היתר כדין, ידו של האחרון על העליונה. כבכל פתיחת עסק, המבקשת נטלה על עצמה את הסיכויים והסיכונים הכרוכים בקבלת רישיון להפעלת העסק, בהתאם לחוק. אינטרס הציבור איננו מאפשר להעניק למבקשת אישור להפעלת העסק ללא רישיון כדין והיה עליה להמתין עד שתקבל רישיון זה בטרם תפעילו.

אשר-על-כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.