רע"פ 8781/99 אורי קציר נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש כתב-אישום לבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו בגין עבירה של העמדת רכב במקום שבו החנייה אסורה על-פי תמרור, בניגוד לסעיף 6א2 לחוק-עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד1983-. זאת, לאחר שרכבו של המבקש נגרר מרחוב אלנבי בתל-אביב על-ידי פקחי עיריית תל-אביב-יפו, ולאחר שנמסרו לו הזמנה להישפט והודעה על ברירת קנס והמבקש הודיע כי ברצונו להישפט בגין העבירה.

בעדותו בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים סיפר המבקש כי לא הבחין בתמרור האוסר חנייה ואף כי "כשפניתי לרחוב אלנבי ראיתי עמוד של תמרור אך הוא היה גם מוסתר על-ידי עץ". בהמשך שינה המבקש את גירסתו, וטען כי לא הוא שהחנה את הרכב במקום האסור לחנייה. לעניין זה אף הודיע המבקש לבית-המשפט כי ברצונו לזמן עד מטעמו, וזאת על-אף שלא הזמין עד זה לדיון באמצעות מזכירות בית-המשפט.

בית-המשפט לעניינים מקומיים (השופט אפרים דורון) דחה את בקשת המבקש להזמין עד, הרשיע את המבקש בביצוע העבירה האמורה וגזר עליו קנס של 200 ש"ח או שני ימי מאסר תמורתם.

על פסק-דין זה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בגדר ערעורו טען המבקש כי בית-המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בערעור אלא במותב של דן יחיד, וזאת מכיון שהעבירה שבביצועה הורשע הינה עבירה לפי סעיף 25(א) לפקודת התעבורה, שעל בית-המשפט המחוזי לדון לגביה בערעור במותב של דן יחיד. לגוף העניין טען המבקש, כי המשיבה לא הוכיחה כי הוא זה שהחנה את הרכב בניגוד לחוק, וכי על המשיבה היה מוטל הנטל להוכיח שהתמרור לא היה מוסתר. עוד טען המבקש, כי ראוי היה לאפשר לו לזמן את העד מטעמו בבית-המשפט לעניינים מקומיים.

בית-המשפט המחוזי (השופטים דבורה ברלינר, אברהם בייזר וזאב המר) קבע תחילה כי נתונה לו הסמכות לדון בערעורו של המבקש, וזאת מן הטעם שהעבירה שביצע המבקש היא גם עבירה על פקודת העיריות, שהסמכות לדון לגביה נתונה לבית-המשפט המחוזי בהרכב של שלושה. בית-המשפט המחוזי נסמך בהקשר זה על רע"פ 944/97, 1939 קריב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)(להלן: רע"פ קריב ), שבו דחה בית-משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, שבגידרה נקבע כי עבירה על הוראת חוק-עזר שהסמכות להתקינו מצויה הן בפקודת התעבורה והן בפקודת העיריות, נחשבת - לעניין הסמכות העניינית - עבירה גם על הוראות פקודת העיריות.

בית-המשפט המחוזי הוסיף ודחה את ערעורו של המבקש, תוך שהוא קובע כי מעדותו של המבקש בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים עלה כי המבקש הוא זה שהחנה את הרכב במקום האסור לחנייה, וכי לעניין זה די בכך שהמבקש הבחין בתמרור הגם שלא בכיתוב שעליו. לבסוף נקבע כי אין להתערב בשיקול-דעתו של בית-המשפט המנהל את הדיון, בהחליטו שלא להמתין לזימון עד מטעם המבקש.

מכאן הבקשה שבפניי, שבגידרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי.

דין הבקשה להידחות.

ככלל, אין לאפשר עריכת דיון בשלישית בעניינו של בעל-דין אלא כאשר המדובר במקרה המעלה שאלה שהיא בעלת השלכות מעבר לנסיבות המקרה הבודד, או למיצער במקום שבו נגרם עיוות-דין חמור. ראו רע"פ 8176/99 כץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). במקרה שבפניי, המבקש לא הראה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור. שכן, טענתו בעניין סמכות בית-המשפט המחוזי לדון בעניינו בהרכב של שלושה הוכרעה, כאמור, ברע"פ קריב . כן השוו לדברים שנאמרו בע"פ 402/63 רונן נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יח(3) 172.

יתר טענותיו של המבקש מופנות כלפי אופן ניהול המשפט בבית-המשפט לעניינים מקומיים וכנגד מימצאים שבעובדה שנקבעו ואושרו על-ידי בית-המשפט המחוזי. טענות אלו אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, וממילא אין בית-משפט זה נוהג להתערב בעניינים אלו.

הבקשה נדחית.