רע"פ 8803/09 יוסף ציון נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 30.4.06, לבית משפט השלום בפתח-תקוה כתב אישום (ת"פ 2803/06), המייחס לו עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 19.11.04, על רקע עימות בדבר לקיחת בנם המשותף מדירת חבר, איים המבקש על המתלוננת – פרודתו – בפגיעה שלא כדין בגופה באומרו: "אם תגעי בילד אני אהרוג אותך" וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה.

בית משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד השופטת ע' רון ) הרשיע את המבקש בעבירת איומים שיוחסה לו בכתב האישום. בית משפט השלום עמד על הסתירות בעדויותיהם של שני עדי ההגנה הקטינים וכן על הסתירות בעדותו של המבקש והעדיף לתת אמון בעדותה של המתלוננת, הגם שהינה עדות יחידה. אשר לעדותה של המתלוננת, קבע בית משפט השלום (בעמ' 9 להכרעת הדין), בין היתר, כי העדות הייתה קוהרנטית וסדורה, לא מתלהמת, והמתלוננת הסתפקה בתיאור משפט אשר הופנה כלפיה ולא יותר מכך.

ביום 5.4.09 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא, כי המבקש לא יעבור עבירה שעניינה איומים. בית משפט השלום דחה את טענת ההגנה, לפיה יש להימנע מענישתו של המבקש ולו בדרך של ענישה צופה פני עתיד בשל הטענה, כי המבקש היה מצוי בקשרים כלשהם עם המתלוננת מכוח ניהול תיק הגירושין ביניהם. עם זאת, שקל בית המשפט את נסיבותיו האישיות של המבקש: אב המגדל את ילדיו ומצוי בקשיים כלכליים לא פשוטים וכן את העובדה, כי העבירה נשוא כתב האישום בוצעה בשלהי שנת 2004 וכי מזה מספר שנים לא חזר המבקש על התנהגות כזו ולא הוגשו נגדו תלונות נוספות.

הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 6682-05-09). עיקר טענותיו הופנו כלפי מהימנותה של המתלוננת וכן כלפי העובדה, כי בית משפט השלום אפשר למשיבה לחקור את המבקש על דבר "אופיו הרע" בכל הנוגע להרשעתו הקודמת בגין עבירת איומים כנגד המתלוננת.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: סגן הנשיא א' טל , מ' פינקלשטיין ו ל'

ברודי ) דחה את הערעור על ההרשעה, מבלי לבקש את תגובת המשיבה, הואיל ומדובר בקביעות מהימנות שאין ערכאת הערעור מתערבת בהן וכי אין המקרה דנן נופל לגדר החריג המאפשר לערכאת הערעור לעשות כן. ערעור המבקש על גזר הדין נדחה אף הוא על-ידי בית המשפט המחוזי בהיותו לא מוצדק, תוך הקביעה, כי בית משפט השלום התחשב בכל השיקולים הראויים לצורך גזירת הדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני הערכאות הקודמות.

לטענת המבקש, רשות הערעור נחוצה לו לשם מתן תקווה שיקבל את יומו ועל-מנת להוציא את הצדק לאור ולראות ב"התנהגות המתלוננת מעשה בלעם", כדבריו. לגופם של דברים, טוען המבקש כנגד קביעת בית משפט השלום לעניין מהימנות המתלוננת, מהימנותו ומהימנות שני עדי ההגנה הקטינים וכן כנגד אי התערבות בית המשפט המחוזי בקביעות אלה.

מנגד, תומכת המשיבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, לא מתעוררת כל שאלה עקרונית המצדיקה ליתן רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. יתרה מכך, לטענתה, דינו של המבקש הוכרע על-ידי בית משפט השלום על בסיס ממצאי מהימנות ואין מקום להתערב בקביעות אלה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בבקשתו מעלה המבקש טענות המכוונות בעיקרן כנגד ממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט השלום.

טענות אלה דינן להידחות.

כידוע, בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); מ' קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407).

בענייננו, בית משפט השלום שמע את העדים, בחן את מהימנותם, התרשם מהופעתם בפניו והחליט ליתן אמון מלא בעדות המתלוננת.

כך למשל, אשר למהימנות המתלוננת, קבע בית משפט השלום (בעמ' 9 להכרעת הדין), כי:

"העדות הייתה קוהרנטית וסדורה וכלל עיקר לא מתלהמת. לו חפצה המתלוננת להעליל על הנאשם הייתה עושה כן ביתר הפרזה והגזמה ואילו היא הסתפקה בתיאור משפט אשר הופנה כלפיה ולא עוד.

הנאשם גם לא הכחיש כי עד לאותו מועד לא העלילה המתלוננת עלילות שווא. אמנם היו לו טענות באשר להתנהלות ההליכים ביניהם לאחר מכן ולסברתו כל התנהלותה כלפיו היא מתוך מטרה להוציא ממנו סכומי כסף ניכרים, אך טענות אלה מתייחסות לאירועים אשר אירעו זמן ניכר לאחר הגשת תלונתה של המתלוננת במשטרה בנובמבר 2004 והיא לא הפריזה בעדותה בבית המשפט מעבר למה שמסרה במשטרה אז. נתתי אמון מלא בעדותה של המתלוננת."

לעומת זאת, אשר לעדותו של המבקש ולעדותם של שני עדי ההגנה הקטינים, קבע בית משפט השלום (בעמ' 9 להכרעת הדין), כי:

"לא נתתי אמון בעדותו של הנאשם. עדותו לא הייתה סדורה והוא התקשה ליתן הסברים נאותים לשאלות קשות שהופנו אליו בדבר סתירות שנתגלו בגרסאותיו השונות. כפי שפורט לעיל, העדויות שהובאו מטעמו, על מנת לתמוך בגרסתו, אף הרעו את מצבו ולמרבה הצער, לא יכולתי ליתן אמון כלשהו בעדויותיהם של שני הילדים אשר הובאו להעיד מטעם ההגנה. כאמור, בעדויותיהם נפלו סתירות ופריכות מהותיות, אשר רק בשלהן אין ליתן אמון בעדויות. ומעבר לכך, לא למותר להוסיף כי עדויות של שני עדים אלה ניתנו לאחר שהשלושה – הנאשם ושני הקטינים ישבו יחדיו ושוחחו יחדיו אודות האירוע ואודות מתן העדות. הדברים מקבלים משנה חומרה משמדובר בשני עדים שהם קטינים."

בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בממצאי המהימנות ובקביעתו הסופית של בית משפט השלום. בנסיבות אלה, בהן הכרעת הדין מתבססת רובה ככולה על ממצאי מהימנות גרידא, לא מצאתי מקום להתערבות בית משפט זה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

מעבר לדרוש יוער, כי בית משפט השלום שקל בקפדנות את מכלול השיקולים עליהם מופקד בעת גזירת העונש ונראה, כי העונש שנגזר על המבקש הינו מתון ואינו חורג מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה הוא ביצע.

בנסיבות אלה, לא מצאתי כל מקום להתערבות בית משפט זה אף בעונשו של המבקש.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.