רע"פ 8820/01 יעקב שגיב נ. מדינת ישראל

1.המבקש, קבלן בניה, הורשע, בבית משפט השלום (כבוד השופטת י' אמסטרדם), בשלוש עבירות של עריכת דו"ח לא נכון, מתוך השמטת הכנסה שעליה נדרש לפי פקודת מס הכנסה למסור דו"ח, ובעבירה של מסירת ידיעות לא נכונות בנוגע לכל עניין או דבר המשפיעים על חיובו במס. העבירות בוצעו בשנים 1994-1992. סכום ההכנסות שהושמטו הינו 613,000 ש"ח. בית משפט השלום גזר על המבקש עונש מאסר של 5 חודשים, שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 10 חודשים, וקנס בסך 30,000 ש"ח.

המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי על קולת העונש, וערעורה התקבל. בית המשפט (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר ונ' אחיטוב) סבר, כי המדובר בעבירה מהותית, וכי נסיבות המקרה - לרבות סכומי ההשמטה ביחס להכנסה המוצהרת, משך התקופה בה התבצעו העבירות ואי הסרת המחדלים על ידי המבקש - מצדיקים החמרה בעונש. עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש הועמד, אפוא, על 10 חודשים. יתר חלקי גזר הדין נותרו בעינם.

2.המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה. הוא טוען כי המדינה השתהתה בהגשת הערעור, וכי עד למתן פסק הדין בערעור הספיק לרצות כחודשיים מתוך תקופת עבודות השירות - לשביעות רצונם של הממונים עליו. המבקש סבור כי יש בכך כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט המחוזי להטיל את העונש שהטיל. כן טוען המבקש, כי העונש שהוטל עליו חורג מן העונש המוטל, ברגיל, בגין עבירות על סעיף 217 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א1961-, וכי נסיבות המקרה - בכללן משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות והעובדה שהמבקש הודה בעבירות על פי הסדר טיעון - מצדיקות לאמץ את גזר דינו של בית משפט השלום דווקא. עוד טוען המבקש, כי אין לייחס לו כוונה להתחמק ממס, וכי המחדל יוסר - בסופו של דבר.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

3.דין הבקשה להידחות. את טענתו של המבקש, כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות להטיל את העונש אותו הטיל, סומך המבקש על הוראת סעיף 51ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, שזו לשונה:

"בית משפט שגזר על אדם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על ששה חדשים, רשאי להחליט שהנידון ישא את עונש המאסר, כולו או חלקו, בעבודת שירות; קבע בית המשפט כי חלק מעונש המאסר יהיה בעבודת שירות יקבע את סדר נשיאת העונש".

הוראה זו, על פי לשונה, אינה מורה כי משהחל נאשם לרצות עונש של מאסר בעבודות שירות, שהטיל עליו בית משפט, אין בית המשפט שלערעור מוסמך להטיל עליו עונש העולה על ששה חודשים. המבקש מפנה לבש"פ 1494/01 מדינת ישראל נ' צוברי , פ"ד מו(2) 632, אלא שאין הנדון דומה לראיה. פסק דין זה אינו מלמד כי בית המשפט אינו מוסמך להחמיר בעונשו של מי שהחל בריצוי עבודות שירות, אלא כי ראוי לעכב תחילת ביצועו של עונש מאסר בעבודות שירות, מקום שקיימת אפשרות שערכאת הערעור תטיל על הנאשם עונש העולה על ששה חודשים. זאת, על מנת למנוע מצב שהנאשם ריצה עונש שלא ניתן היה להטיל עליו (וראו גם ע"פ 348/92 מדינת ישראל נ' ברדה (תק-על 92(1), 945) שם נאמר: "מזה כחודש ימים עובדים המשיבים בעבודות השירות בהתאם לגזר הדין נשוא הערעור. אין אנו רואים בכך מניעה להחמיר בעונשם, תוך ניכוי תקופת עבודתם זו...").

ביתר טענותיו של המבקש אין כדי להצדיק התערבותו של בית משפט זה בעונש, בישבו כערכאה שלישית. אכן, המבקש הורשע בשורה של עבירות מס, שבוצעו לאורך שנים, ובסכומי כסף גדולים. המבקש טרם הסיר את מחדליו, הגם שחלף זמן רב מאז בוצעו העבירות ומאז הוגש כתב האישום, והגם שבית המשפט העניק לו, לבקשתו, דחיות ארוכות לשם כך.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי מאסרו בבית משפט השלום בתל-אביב, ביום 20.12.2001 בשעה 12:00.