רע"פ 8833/07 ניר אלמליח נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום לתעבורה הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בעבירה של נהיגה בעת שכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, ובעקבות כך דן אותו ל-9 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 1,600 ש"ח, פסילת רישיון למשך 24 חודשים, ופסילה על-תנאי למשך שישה חודשים נוספים.

המבקש הביא את השגותיו כנגד העונש בפני בית המשפט המחוזי, שם טען כי עונשו נטה לחומרה, הואיל ועברו התעבורתי כולל שתי עבירות קודמות בלבד, וכי הוא זקוק לרישיון הנהיגה לצורך פרנסתו. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי המבקש נהג כאשר בדמו אלכוהול בריכוז פי שניים וחצי מהמותר.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער. את בקשתו מייחד הוא לעונש שהושת עליו, ובעיקר לרכיב הפסילה. בבקשתו פרש המבקש שורה של נימוקים המצדיקים – לשיטתו – הקלה בעונש.

4.

דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מגלה עילה לקיומו של ערעור נוסף. כידוע, ההלכה הנוהגת היא שחומרת העונש לכשעצמה, אינה מהווה עילה למתן רשות לערער למעט מקרים יוצאי דופן (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)). אף לגופו של עניין אין בבקשה ממש. לא בכדי קבע המחוקק כי בהעדר נסיבות מיוחדות יש לפסול את רישיונם של אלה הנוהגים תחת השפעת אלכוהול, לתקופה של שנתיים לפחות (סעיף 62(3) בשילוב עם סעיף 39א לפקודת התעבורה). המבקש בחר מדעת לנהוג ברכב כאשר הוא בגילופין, חרף הסכנה הכרוכה בכך למשתמשים אחרים בדרך. אכן, התנהגות המבקש לא גרמה לנזק, אולם את העובדה הזו אין לזקוף לזכותו, אלא לזכותם של לובשי המדים אשר הקדימו ועצרו אותו.

נוכח האמור, דינה של הבקשה להידחות, וכך אני עושה.