רע"פ 8842/06 רפיק אבו קוידר נ. מדינת ישראל

1.המבקש, המשתייך לשבט אבו קוידר, מתגורר עם משפחתו במקרקעין המצויים בסמוך לכביש דימונה-באר-שבע. ביום 6.7.06 הוצא צו הריסה מנהלי נגד מבנה מגורים, בשטח של 144 מ"ר, אשר בנה המבקש בשטח מגוריו בלא היתר.

המבקש פנה לבית-משפט השלום בבאר-שבע וביקש – מכח סעיף 238א(ז) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 – להורות על בטלותו של צו ההריסה. נטען כי בנייתו של המבנה הסתיימה שבוע עובר להוצאת הצו, וכן כי בניית המבנה ללא היתר נעשתה רק לאחר שהמבקש נוכח לדעת כי תכניות למציאת פתרונות מגורים לבני השבט ויישובם במקום חלופי, אינן יוצאות אל הפועל. משכך, וגם בשל העובדה כי המשיבה לא פעלה להריסתו של המבנה כבר בשלבי הבנייה הראשונים, סבר המבקש כי יש להורות על ביטולו של צו ההריסה.

בית-משפט השלום דחה את הבקשה וקבע כי המבקש לא הוכיח שיש לו זכות כלשהי בקרקע הנדונה, ולכן גם אינו נמנה על אלה הזכאים להגיש בקשה לביטולו של צו ההריסה. "המבקש הוא בגדר פולש לקרקע לא לו, והוא אינו זכאי להימנות בגדר הרואים עצמם נפגעים, אליהם מכוון סעיף 238א(ז) לחוק" (עמ' 4 להחלטה). בהמשך, נקבע כי בעניינו של המבקש התקיימו כל התנאים להוצאתו של צו הריסה מנהלי, כפי שהם קבועים בסעיף 238א(א) לחוק התכנון והבנייה. "אמנם רצוי", כך נקבע, "כי צו הריסה יינתן ככל האפשר בשלבים הראשונים של הבניה, ואולם לעיתים קרובות דווקא בשלבים האחרונים של הקמת המבנה נוצר הצורך למנוע את העובדה המוגמרת" (שם, בעמ' 6).

2.המבקש, אשר לא השלים עם תוצאה זו, הביא את השגותיו בפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בערעורו טען, כי המשיבה לא הוכיחה כי בעת הוצאתו של צו ההריסה בניית המבנה טרם הסתיימה. עוד טען המבקש, כי על סמך הסכם שנערך עם בני שבטו, אמור היה להימצא עבורם פתרון שבמסגרתו יעתיקו את מקום מושבם לאזור רהט. עם יישומו של הסדר זה, כך הודיע המבקש, הוא עתיד להרוס את המבנה נושא הבקשה הנוכחית.

בית-המשפט דחה את הערעור. נמצא כי המבקש עצמו, בתצהיר שהגיש לבית-המשפט, הודה בכך שבעת הוצאתו של צו ההריסה המבנה טרם אוכלס, ודי היה בכך כדי להורות על הריסתו. יתרה מכך, נמצא כי בנייתו של המבנה החלה חודש בלבד עובר להוצאת הצו, ובנסיבות אלה, נקבע, כי הוצאת הצו נועדה למנוע קביעתן של עובדות מוגמרות בשטח.

3.כנגד החלטה אחרונה זו הוגשה הבקשה הנוכחית, בה שב המבקש וטוען כי בעת הוצאתו של הצו כבר הסתיימה בנייתו של המבנה, וכן כי הבנייה נעשתה עד למציאתו של פתרון קבע.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור מיועדת למקרים המעוררים שאלות משפטיות כלליות, החורגות מגדרם של הצדדים המדיינים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). לא כזה הוא עניינו של המבקש, אשר טענותיו נבחנו ונדחו בידי שתי ערכאות. יתרה מכך, עיון בפרוטוקול הדיון שנערך בפני בית-משפט השלום מעלה, כי בא-כח המבקש לא חלק כלל על העובדה כי בנייתו של המבנה נעשתה ללא היתר. עוד עולה, ועניין זה זכה להתייחסותו של בית-המשפט המחוזי, כי המבקש הצהיר בפני בית-משפט השלום כי בדעתו "להיכנס לגור בבית עוד היום". מכאן המסקנה, כי בעת הוצאת הצו המבנה עוד לא אוכלס, ובכך התקיים התנאי הקבוע בסעיף 238א(א)(3) לחוק התכנון והבנייה.

המבקש טען בבקשתו, כי יישומו של פתרון הדיור עבור בני שבטו אמור להיות מיושם כבר במהלך שנת 2007. יש לקוות שכך אכן יקרה. יחד עם זאת, אין בכך כדי להצדיק בנייה בלתי חוקית תוך הפרת הוראותיו של חוק התכנון והבניה.

הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעכב את ביצועו של צו ההריסה.