רע"פ 8884/09 פאדי מסעודין נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 5560/08, כבוד השופטים ר' אבידע, ח' סלוטקי, מ' ברנט ) מיום 14.10.2009, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בבאר-שבע (ת"פ 1524/06, כבוד השופט א' אלון ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, ועבירות נוספות אשר נמחקו במסגרת הסדר טיעון בו הודה המבקש במיוחס לו. על פי עבודות כתב האישום המתוקן ביום 20.12.2005 נסע המבקש ברחוב דרך אילת בבאר-שבע, וסמוך לצומת הכניסה לקניון הנגב פגע המבקש במנוחה, לודמילה מסטר ז"ל. כאמור, במסגרת הסדר טיעון, הודה המבקש בביצוע העבירה, וביום 3.7.2007 הרשיע אותו בית המשפט לתעבורה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. לעניין העונש הסכימו הצדדים שהמשיבה תעתור לעונש של 10 חודשי מאסר בפועל, והמבקש יעתור לעונש של 6 חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות. בית המשפט לתעבורה הזמין תסקיר מטעם שירות המבחן לפני גזירת העונש. ביום 7.10.2008 גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 15 חודשי מאסר על תנאי; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 12 שנים; 2,000 ש"ח קנס ופיצוי בסך 10,000 ש"ח למשפחת המנוחה. בית המשפט לתעבורה קבע כי לאחר ששקל את מדיניות הענישה על רקע מידת הרשלנות של המבקש, את תסקיר שירות המבחן שלא מצא לנכון לבוא בהמלצה טיפולית, את טיעוני הצדדים, הכולל את מכתבה של אם המנוחה ואת עברו התעברותי של המבקש, יש מקום להורות על מאסרו מאחורי סורג ובריח, כפי שפורט. כמו כן, ציין בית המשפט לתעבורה כי מקרה זה מצדיק העברת כספי פיצוי למשפחת המנוחה.

המבקש החליף ייצוג והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע הן על הכרעת הדין, והן על חומרת העונש והטלת הפיצויים. המבקש טען כי שגה בית המשפט לתעבורה כאשר השית עליו עונש מאסר טרם קבלת תסקיר משלים מטעם שירות המבחן. עוד טען כי משחרגה המשיבה מהסדר הטיעון בכך שביקשה לחייב את המבקש בפיצוי למשפחת המנוחה, היה על בית המשפט לבטל את ההסדר, בנוסף טען כי לבית המשפט לתעבורה לא הייתה סמכות לחייב את המערער בפיצויים. ביום 14.10.2009 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, וקבע כי המבקש הורשע במסגרת הסדר טיעון, לאחר שהודה במיוחס לו והוזהר כראוי על ידי בית המשפט, ולכן אין מקום לבטל את הכרעת הדין. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי העונש שהוטל על המבקש הולם את חומרת מעשיו ונמצא במסגרת הסדר הטיעון. לעניין הטלת הפיצוי, קבע בית המשפט המחוזי כי בא כוחו של המבקש הסכים לתשלום הפיצוי, ומובן כי קיימת לבית המשפט לתעבורה סמכות להטיל פיצוי שכזה.

מכאן הבקשה שלפניי.

המבקש טוען כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. הוא טוען כי החלטות הערכאות הקודמות גרמו לו עיוות דין המצדיק בחינת עניינו בפני ערכאה שלישית. כמו כן, הוא טוען כי שגה בית המשפט המחוזי שדחה את טענתו בדבר סטייה מהסדר הטיעון, והיה מקום לאפשר לו להוכיח את חפותו בבית המשפט. בנוסף טוען המבקש כי דו"ח בוחן התנועה שגוי, ולכן התאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינתו.

באת כוח המשיבה טוענת כי בקשה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לגופו של עניין טוענת באת כוח המשיבה כי המבקש היה מיוצג בבית המשפט לתעבורה והסכים להסדר טיעון לאחר שהוזהר על ידי בית המשפט, ולכן אינו יכול כעת לחזור בו מהודאתו. כמו כן, היא טוענת, כי העונש שהוטל על המבקש הולם את חומרת מעשיו ועומד במסגרת הסדר הטיעון. לעניין הפיצוי היא טוענת, כי בא כוח המבקש הסכים לתשלום הפיצוי, ובכל מקרה אין לראות בכך סטייה מהסדר הטיעון, שכן מתו פיצוי למשפחת קורבן עבירה היא בעלת תכליות שונות מתכליות הענישה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, שמעתי את טענות הצדדים בעל פה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור.

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש הודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, כאשר היה מיוצג, ולאחר שהוזהר על ידי בית המשפט. כעת לאחר שנגזר דינו אין הוא יכול לבוא ולטעון כי לא היו דברים מעולם. "בהיעדר פגם או פסול בהודיה שניתנה במסגרת הסדר טיעון ירשיע בית

המשפט את הנאשם על - פי הודייתו ויגזור את עונשו" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577, 620 (2002)). עמד על כך בית משפט זה:

"סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כי "הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". וכבר נפסק, כי "היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו, אם ההודיה הושגה שלא כדין, באופן המצדיק פסילתה"(ע"פ 3341/05 ז'ק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.2004))

בענייננו, לא מצאתי נימוק מיוחד וטעם כלשהו לחזרה מהסדר הטיעון ומהודאתו של המבקש. אף לטענה של עיוות דין או כשל בייצוג, לא מצאתי כל ביסוס (ראו ע"פ 7513/08 בסרייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.7.2009); ע"פ 412/06

אליאגוייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.2.2008)) . הטענות כנגד הפיצוי למשפחת המנוחה, מוטב היה להן שלא נטענו משנטענו. לגוף העניין בא כוחו של המבקש הסכים בשלב הטיעונים לעונש לפיצוי משפחת המנוחה על ידי המבקש "במידה והדבר יקל על כאב המשפחה". כך ראוי וכך מחייבת מידת המוסר. כמו כן, חשוב להזכיר כי "חיובו של נאשם שהורשע בפיצוי קורבן העבירה אינו בגדר עונש: 'הזכות נשתלה בתוככי דין העונשין אך מהותה מהות אזרחית היא'" (ע"פ 1281/06 בורנשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.4.2008). ראו גם רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 418, 459, 465 (2002)). מכאן שאין בידי לקבל את טענת המבקש כי הטלת הפיצוי מהווה סטייה מהסדר הטיעון, אולם מכל מקרה בא כוחו נתן הסכמתו לכך.

לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.