רע"פ 8893/99 חגית לוי נ. עיריית ירושלים

בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים הורה לבצע צו הריסה שהוצא למבנה בלתי חוקי שבנתה המבקשת בביתה. המבקשת ערערה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, ובגדרי ערעור זה הגיעה להסכמה עם המשיבה ולפיה "המועד שנקבע לביצוע[ צו ההריסה] יבוטל, כאשר [המשיבה] תהא רשאית לפנות בעתיד בבקשה...לקבוע מועד לביצוע הצו". בית-המשפט המחוזי (הנשיא ורדי זיילר והשופטים דוד חשין ויהודית צור) העניק להסכמה זו תוקף של פסק-דין (להלן: הסכם הפשרה).

המשיבה הגישה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בקשה לקביעת מועד לביצוע צו ההריסה. המבקשת התנגדה, וטענה על-יסוד הסכם הפשרה כי אין המשיבה רשאית לבקש את ביצוע צו ההריסה, אלא אם תוכיח כי חל שינוי בנסיבות מאז הושג הסכם הפשרה, המצדיק את ביצוע צו ההריסה.

בית-המשפט לעניינים מקומיים (השופט ב"צ גרינברגר) דחה את בקשת המשיבה, וקבע כי מן ההסכמה שהושגה בגדרי הסכם הפשרה עולה כי על המשיבה אכן להראות שינוי נסיבות המצדיק את ביצוע צו ההריסה.

על החלטה זו ערערה המשיבה בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. טענתה הייתה, כי ההסכמה שהושגה במסגרת הסכם הפשרה לא כללה התנאה באשר להגשת הבקשה המחודשת לביצוע צו ההריסה בשינוי נסיבות. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וקבע:

מאחר שאנו הצענו את ההצעה הזו שקיבלה תוקף של פסק דין, יכולים אנו להעיד כי לא לכך התכוונו כי אם לפי משמעות הדברים כפשוטם, דהיינו, אין צורך בנסיבות חדשות לחלוטין, כאשר הכוונה היתה שעצם הבקשה תידון לגופה ובית המשפט יחליט לפי מה שהצדדים יביאו בפניו.

בית-המשפט המחוזי הורה איפוא על ביצוע חלק מצו ההריסה בתוך 60 ימים ואילו לביצוע חלקו האחר הקציב בית-המשפט המחוזי תקופה של שלוש שנים, על-מנת לאפשר למבקשת לפעול להשגת היתר-בנייה.

מכאן הבקשה שבפניי, שבגידרה טענה המבקשת כי בית-המשפט המחוזי טעה בהתערבו בהחלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים תוך הסתמכות על ידיעתו האישית, שכן בכך חרג מן המוטל על ערכאת הערעור. עוד טענה המבקשת כי בית-המשפט המחוזי אף שגה בפרשנות שהעניק להסכם הפשרה.

דין הבקשה להידחות.

כלל הוא, שאין לאפשר דיון שלישי בעניינו של בעל-דין אלא כאשר מדובר במקרה המעלה שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית בעלת השלכות החורגות מנסיבות המקרה הבודד, או למיצער במקום שבו נגרם עיוות דין חמור.

במקרה שבפניי, המבקשת לא הראתה עילה המצדיקה מתן רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. זאת, מן הטעם שטענותיה מכוונות להתערבות במימצאים שבעובדה שקבע בית-המשפט המחוזי באשר לטיבה של ההסכמה שהושגה בין המבקשת לבין המשיבה בגדרי הסכם הפשרה. טענות אלו אינן מצדיקות עריכת דיון שלישי בעניינה של המבקשת.

אוסיף, כי ממילא אין בית-משפט זה נוהג להתערב בעניינים שבעובדה.

הבקשה נדחית.