רע"פ 8895/05 כהן ענת נ. מדינת ישראל

נגד המבקשים, ענת כהן ואורן זר, שניהם תושבי חברון, הוגש כתב אישום בו יוחסה להם עבירה של התפרעות, לפי סעיף 152 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי בתאריך 6.6.2001 הגיעו המבקשים למקום המכונה "רחבת הגמלים" בחברון, ושם הפריעו לעבודתם של מספר פועלים ערביים תוך שהם צועקים ומגדפים אותם, יודים אבנים לעברם, ופוגעים בציוד העבודה שלהם. ועוד נטען, כי ענת ניתקה גנראטור שפעל במקום, בעוד שאורן לקח מהפועלים כלי עבודה ושבר חלק מכבל חשמלי. לבסוף נטען, כי המבקשים התעמתו עם החיילים שניסו לפנותם מהמקום.

המבקשים הכחישו את העובדות המפלילות שיוחסו להם, ובעקבות כך הביאו הצדדים את ראיותיהם בפני בית משפט השלום. בסופו של יום, הרשיע בית המשפט את המבקשים, לאחר שנתן אמון בגרסתם של עדי המשיבה, ודחה את גרסת המבקשים לאירועים. טענת האליבי שהועלתה על ידי ענת, ולפיה שהתה במקום אחר, נדחתה אף היא, מאחר וזוהתה על ידי עדי המשיבה כמי שנכחה בזירה ונטלה חלק פעיל בהתפרעות. נקבע, כי זיהויה של המבקשת על ידי עדים אלה הנו מהימן, גם לאור היכרותם עימה עובר לאירוע הנוכחי.

כתוצאה מהרשעת המבקשים, גזר להם בית משפט השלום את העונשים הבאים: על ענת הושתו חמישה חודשי מאסר בהם תשא בדרך של עבודות שירות וכן ארבעה חודשי מאסר על תנאי, בעוד שלאורן נגזרו ארבעה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות וארבעה חודשי מאסר על תנאי.

את השגותיהם כנגד הרשעתם והעונש שהושת עליהם, הביאו המבקשים בפני בית המשפט המחוזי, אולם במהלך הדיון צמצמו את הערעורים לעניין העונש בלבד, אולם גם הם נדחו. נקבע, כי בגזר הדין נשמר האיזון הנכון בין חומרת העבירה לנסיבותיהם האישיות של המבקשים, וביניהן העובדה כי קרובי משפחתם נפגעו באירועי טרור.

עתה עותרים המבקשים לקבלתה של רשות ערעור, ואת השגותיהם הם מכוונים גם כנגד הרשעתם. נטען, כי במהלך הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי לא התאפשר להם להביא את טענותיהם כסדרן, והיה זה בעקבות החלטת בית המשפט לקצוב להם דקות ספורות בלבד לצורך כך. ועוד נטען, כי סירובו של בית משפט קמא לאפשר למבקשים לטעון בהרחבה, הוא שהניע את באי כוחם לצמצם את הערעור לעניין העונש בלבד, ולזנוח את הטענות שהופנו כנגד ההרשעה. בהמשך, מתייחסים המבקשים לממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, והם מלינים על ההחלטה לדחות את טענת האליבי של ענת, ועל המסקנה כי אורן נטל חלק פעיל בהתפרעות.

כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק במקרים בהם מעלה הבקשה שאלה משפטית כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. לא כזו היא הבקשה שבפני. באשר לטענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון - עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי בא כוחה של ענת, עו"ד הרמן, טען הן לעניין הרשעתה והן לעניין העונש שהושת עליה. אכן, בית המשפט המחוזי קצב מראש לבא כוחה של ענת את מסגרת הזמן לצורך הטיעון בערעור, ולא אסתיר את דעתי כי מדובר בתכתיב שסנגור, מוכשר ככל שיהיה, יתקשה לעמוד בו. עם זאת, בית המשפט התיר לבא-כוחה של ענת להשלים את טיעונו בכתב, אולם מטעמים השמורים עמו מחל עו"ד הרמן על זכות זו, בחר לחזור בו מהערעור כנגד ההרשעה, ולהתרכז בעונש בלבד.

באשר לאורן, עיון בפרוטוקול מעלה כי גם זכותו לטעון לא נפגעה כלל, ואם הוא בחר לצמצם את ערעורו לעניין העונש בלבד, הוא עשה זאת מטעמים השמורים עמו, אותם לא פרט בפני בית משפט קמא וממילא לא תועדו בפרוטוקול הדיון.

הנה כי כן, עניינה של הבקשה הנוכחית הוא בניסיון להביא את שאלת העונש לבחינה בפני ערכאת ערעור נוספת, וזו בקשה שרק בנסיבות חריגות נהוג להיעתר לה. לא מצאתי כי הוכחה עילה לעשות זאת במקרה הנוכחי, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.