רע"פ 8895/06 נמרוד לב הר נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום נטען, כי בתאריך 2.10.04 ביצע המבקש עבירת תנועה, ומאחר ולא נשא עמו מסמכים מזהים, הוא נתבקש על ידי שוטר ושני מתנדבים של המשמר האזרחי להילוות אליהם לתחנת משטרה. במהלך הנסיעה תקף המבקש מתנדבת של המשמר האזרחי (להלן: המתלוננת) שנהגה בניידת, כאשר בעט בה ברגלו ומשך בחולצתה, וכן הלם באגרופו בעינו של המתנדב האחר (להלן: המתלונן) ושבר את משקפיו. למבקש יוחסו עבירות של תקיפה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

2.במהלך משפטו התגונן המבקש בטענה כי עקב היותו חולה אפילפסיה, הוא חייב להרבות בשתיית מים, וכאשר הסביר זאת לשוטרים שהסיעוהו, הם דחו אותו באומרם כי יוכל לשתות מים רק בתחנת המשטרה. המבקש הוסיף וטען, כי ניסה לפתוח את דלת הניידת, ובתגובה הוכה על ידי המתלונן, ועל כן הגיב בתלישת משקפיו של המתלונן.

בית המשפט השלום לא נטה להאמין לגרסת המבקש, אולם שוכנע כי לא הוכחה העבירה של הפרעה לשוטר, ועל כן הסתפק בהרשעתו בעבירה של תקיפת שוטר, לפי סעיף 273 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, נדון המבקש ל-8 חודשי מאסר, 6 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 1000 ש"ח, והוא חויב לפצות כל אחד מהמתלוננים בסכום של 500 ש"ח.

3.המבקש, שהתקשה להשלים עם הרשעתו והעונש שהושת עליו, הביא את השגותיו בפני בית המשפט המחוזי, אולם, בפסק-דין מפורט ומנומק נדחו טענותיו כנגד ההרשעה. נקבע, כי עדותו "הותירה רושם בלתי מהימן" (עמ' 7 להכרעת הדין), ולפיכך, משניתן אמון בעדי המשיבה, להן נמצא חיזוק גם בדברים מפיו של המערער עצמו – שוב לא היה מקום להתערב בהכרעת הדין. גם בעונש לא ראה בית המשפט המחוזי מקום להתערב, בין היתר, נוכח עבירות אלימות בהן הורשע המבקש בעבר.

4.בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, וכן הוא עותר למנות לו סנגור מטעם המדינה. בקשה אחרונה זו הופנתה לסנגוריה הציבורית, אשר הסבירה בתגובתה כי המבקש יוצג על-ידה בפני הערכאה הדיונית, אולם לא נמצא מקום להגשתו של ערעור, ועל כן הוא יוצג בפני בית המשפט המחוזי על-ידי סנגור שאת שרותיו הוא שכר בעצמו.

לא ראיתי מקום לכפות על הסנגוריה הציבורית לייצג את המבקש, הואיל ובחינתה של הבקשה וההליכים שהתקיימו בפני ערכאה קמא, הובילוני למסקנה כי אין בידי המבקש להצביע על עילה לקבלתה של רשות לערער.

המחלוקת בה נדרש בית משפט השלום להכריע היתה מחלוקת עובדתית, ובתחום זה יש לערכאה הדיונית יתרון רב הנובע מכך שהיא יכלה להתרשם ממהימנות העדים באופן ישיר ובלתי אמצעי בעת הופעתם בפניה. נוכח זאת, ההלכה הנוהגת היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה, ומקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה. ובאשר לעונש - אף כאן קובעת ההלכה הפסוקה כי חומרתו אינה מהווה, כשלעצמה, עילה למתן רשות לערעור. לא מצאתי מקום לחרוג מהלכות אלו בעניינו של המבקש, ומשנדון עניינו בפני שתי ערכאות – בכך די.

הבקשה נדחית.