רע"פ 8910/04 זידאן מוחמד נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים י' כהן, א' אברהם וג' (דה-ליאו) לוי ) מיום 21.9.04, אשר דחה את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בנצרת (הנשיא ת' כתילי ) מיום 17.6.04.

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בנצרת כתב אישום, בו יוחסו לו ניסיון לבצע מעשה מגונה בכוח, עבירה לפי סעיפים 25, 348(א) ו- 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ), תקיפה הגורמת חבלה ממשית, עבירה לפי סעיף 380 לחוק, וכן חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק. בכתב האישום נטען כי ביום 14.7.99 הסיע המבקש את המתלוננת במסגרת עבודתו כנהג הסעות הפועלים במפעל בו עבדה. במהלך הנסיעה, ניסה המבקש לבצע במתלוננת מעשה מגונה. המתלוננת התנגדה למעשיו של המבקש, ובתגובה ניסה המבקש לסחוב אותה אליו, באמצעות משיכה בשערה, ושלח אגרוף לעינה השמאלית. משלא יכלה לספוג עוד את מכותיו של המבקש, קפצה המתלוננת מן הרכב, בעודו בנסיעה. כתוצאה מכך, נגרמו לה חבלות קשות בכל חלקי גופה, היא איבדה את הכרתה ואושפזה למשך שמונה ימים בבית החולים רמב"ם. בתחילת משפטו בבית משפט השלום, כפר המבקש בעובדות שצוינו בכתב האישום. רק לאחר שנשמעו כל עדויות התביעה, למעט עדותה של המתלוננת, חזר בו המבקש מכפירתו, הודה בעובדות כתב האישום והורשע על יסוד הודאתו.

לאחר ששמע את טיעוני הצדדים ועיין בתסקיר שירות המבחן גזר בית משפט השלום את עונשו של המבקש. בגזר דינו עמד בית המשפט על חומרתן המיוחדת של עבירות המין המלוות באלימות ועל הצורך לגזור בגין העבירות הללו עונשים מרתיעים, שיבטאו את התיעוב והסלידה שחשה החברה כלפי מבצעיהן. בית המשפט ציין כי חלוף הזמן אינו מהווה בנסיבות המקרה שיקול לקולה, כיוון שהמשפט נמשך זמן רב רק בשל שמיעת ההוכחות ובשל דחיות שהיו ברובן ביוזמת המבקש. כמו כן, ציין בית המשפט כי מתסקיר שירות המבחן עולה שהמבקש לא גילה אמפתיה למצבה של המתלוננת, לא לקח אחריות ישירה לעבירות שביצע ואף לא חש חרטה על התנהגותו. עוד קבע בית המשפט כי המבקש פעל תוך תכנון מוקדם ובחר קורבן זמין. בית המשפט ציין כי גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות היותו נשוי, אב לילד ומצפה לילד נוסף, אין להטות את הכף לקולה נוכח חומרת המעשים בהם הורשע המבקש. על יסוד האמור לעיל, הטיל בית משפט השלום על המבקש עונש מאסר לתקופה של חמישה עשר חודשים לריצוי בפועל וכן עונש מאסר על-תנאי לתקופה של עשרים ואחד חודשים למשך שלוש שנים. כן הורה בית המשפט למבקש לפצות את המתלוננת בסכום של 15,000 ₪.

כנגד פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, שבסופו של הליך הצטמצם לערעור על גזר הדין בלבד. ערעורו של המבקש בבית המשפט המחוזי - כמו גם בקשת רשות הערעור שבפניי - נסמך על שני אדנים. האחד הוא, כי יש להקל בעונשו של המבקש נוכח חלוף הזמן מאז ביצע את העבירות שהורשע בהן ועד לתום משפטו; והשני הוא, כי התביעה לא קיימה את הסדר הטיעון עם המבקש, לפיו הובטח לו כי אם יודה בעבירות שיוחסו לו תעתור התביעה להטלת עונש מאסר קצר שירוצה בדרך של עבודות שירות. יצויין כי בעת הדיון בבית המשפט קמא לא הזכיר בא-כוח המבקש את הסדר הטיעון האמור.

לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בטענותיו של המבקש כל ממש ולפיכך דחה את ערעורו. בית המשפט המחוזי ציין כי העונש שנגזר על המבקש הוא ראוי, סביר ומאוזן בנסיבות המקרה ועל כן אין להתערב בו.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. יחד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, שתחילת ריצויו נקבעה ליום 10.10.04. ביום 4.10.04 החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור בערכאה נוספת, שכן אין היא מעוררת כל שאלה עקרונית או בעלת חשיבות כללית. במקרה דנן, העלה המבקש טענות שכבר נדונו ונדחו בשתי ערכאות ולפיכך אין מקום לדון בטענותיו גם בערכאה שלישית. באשר לטענת המבקש כי התביעה לא קיימה הבטחותיה לטעון לעונש קל מזה שהושת עליו, לא מצאתי בהחלטות ובפרוטוקולים שבפניי כל סימן לכך שהצדדים אכן הסכימו ביניהם על הסדר טיעון. הטענה בדבר הסדר הטיעון לא הועלתה על ידי בא-כוח המבקש בדיון בבית המשפט המחוזי ומדובר בטענה שנטענה בעלמא. מעבר לנדרש אוסיף עוד כי נוכח חומרת העבירות שביצע המבקש, אין ספק כי עונשו נוטה לקולה. בצדק ציין בית משפט השלום כי עבירות מין המלוות באלימות הינן עבירות חמורות, בזויות ונתעבות, אשר הענישה בגינן חייבת לשאת עמה מסר ברור וחד משמעי של גינוי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.