רע"פ 8910/20 כמאל פריג' נ. היחידה הארצית לתכנון ובניה

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להאריך את המועד לביצוע צו הריסה מינהלי, שהוצא כנגד שלד של בית מגורים שבנה המבקש בקרקע שייעודה חקלאי ללא היתר כדין, ושלגביו ניתן פסק דין סופי. המשיבה טענה, מנגד, כי לא חלה כל התקדמות בהליכי התכנון, שהלכה למעשה אינם קיימים, וכי אין כל אופק תכנוני ממשי הנראה לעין בפרק זמן סביר. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבה, ודחה את הבקשה להארכת מועד לקיום הצו בנימוק שאין אופק תכנוני ממשי, ושהליכי התכנון לא התקדמו למעשה, זאת בניגוד לטענת המבקש. מכאן בקשתו למתן רשות ערעור.

טענה אחת של המבקש היא כי נפגעה זכותו להליך הוגן, שכן ערכאה קמא דחתה את טענותיו, שהתבססו גם על תצהיר של איש מקצוע, מבלי שנערך דיון שבו ניתן היה ללבן את חוות הדעת. ברם, סעיף 254ט(ג)(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שחל על ענייננו, קובע במפורש כי "בית המשפט יחליט בבקשה... על יסוד הבקשה ותגובת הרשות האוכפת בלבד". הגם שהחוק מכיר באפשרות של בית המשפט לחרוג מן הכלל ולקבוע דיון – אין לומר כי מעצם כך שלא נערך דיון נוצר עיוות דין. אף בנסיבות המקרה הקונקרטי המבקש לא הצביע על עיוות דין, שכן בית המשפט המחוזי לא דחה את חוות הדעת שהגיש המבקש, אלא דחה את בקשתו על יסוד הקביעה שהתשתית שצורפה אינה מצדיקה את קבלת הבקשה, כפי שנראה כעת.

טענתו המרכזית של המבקש היא כי קיים אופק תכנוני למבנה מושא הצו, שכן העירייה ומינהל התכנון מקדמים תכנון כולל באזור שבו נמצא המבנה, באופן שאם יאושרו התכנונים האמורים ניתן יהיה להכשיר את המבנה. ברם, וכפי שטענה המשיבה, טענותיו של המבקש לא נתמכו בתשתית עובדתית מתאימה. עיכוב ביצועו של צו הריסה מינהלי שלגביו ניתן פסק דין סופי ייעשה רק במקום שבו "ק יים אופק תכנוני ממשי וכי היתר הבניה מצוי בהישג יד" (ראו רע"פ 9801/17 ורדה נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה , פסקה 14 והאסמכתאות שם (22.1.2018)). גם אם נניח, כטענת המבקש, כי המסמכים שצירף מלמדים על התקדמות ועל כוונה מסוימת לקדם הליכי תכנון כאלה ואחרים בעתיד – לא עולה כי האופק התכנוני הוא ממשי בשלב זה, ובוודאי שאינו מצוי "בהישג יד" כנדרש. ויוזכר כי תכליתם של צווי ההריסה המינהליים היא לתת מענה מהיר ומיידי לעבירות בנייה, ומתן ארכות ודחיות לביצוע הצווים במשך זמן רב מסכלת את מטרת האכיפה המינהלית (ראו שם). בנסיבות אלה, ובראי החומר שהוגש, אין עילה לתת רשות ערעור – אשר כשמה כן היא, רשות ולא זכות – ולהתערב בהכרעת בית משפט קמא שלא להאריך את המועד לביצוע הצו.

הבקשה נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.