רע"פ 8940/06 אילון זאודו נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש נגד המבקש נטען, כי ביום 30.11.04 הוא התקשר לאשתו החיה בנפרד (להלן: "המתלוננת"), ואיים עליה כי אם לא תחתום בבית-המשפט על עזיבת הבית, ישרוף את הבית, ירצח אותה ולא יעזוב אותה, כל זאת בכוונה להפחידה או להקניטה. המבקש כפר באשר יוחס לו, וטען כי כל שביקש מהמתלוננת היה לחתום על הסכמתה לקבלת גט. בית-משפט השלום ברחובות ביכר את גרסתה של המתלוננת על-פני גרסת המבקש, והרשיע אותו בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות ההרשעה, גזר בית-משפט השלום למבקש שישה חודשי מאסר, ושנת מאסר על תנאי, ונימק זאת באומרו, בין היתר, כי חובה עליו למצות את הדין עם המבקש, "וזאת לא רק על מנת לבער את נגע האלימות שהולך ומתפשט, לא רק בחברה בכלל, אלא בתוך התא המשפחתי בפרט, ולא רק בשל מדיניות ענישה ראויה ונכונה, אלא גם בשל הצורך להגן על חייה של המתלוננת..." (ראו גזר-הדין בעמ' 41).

2.המבקש, שלא השלים עם הרשעתו, הביא את השגותיו בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. ערעורו כנגד הכרעת הדין נדחה, מהטעם שרוב טענותיו הופנו כנגד ממצאים שבעובדה, אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית בהסתמך על מהימנותם של העדים שהעידו בפניה. יחד עם זאת, ראה בית-המשפט המחוזי לנכון לקצר את תקופת המאסר שנגזרה למבקש, והעמידה על 3 חודשים. בית-המשפט נימק זאת בהסכמה אליה הגיעו בני הזוג להתגרש, והעובדה כי המבקש לא חזר על מעשהו. עם זאת, ראה בית-המשפט לנכון להדגיש, כי הוא אינו סבור שהעונש המקורי אשר הושת על המבקש חורג ממתחם הענישה הראויה.

3.המבקש אינו משלים אף עם תוצאה זו, ועותר להביא את עניינו בפני ערכאה שלישית. הוא טען, כי יש להתחשב בכך שזו לו הרשעתו הראשונה, וכן בסטייה הניכרת, להשקפתו, של גזר הדין ממדיניות הענישה. עוד טוען המבקש, כי כשם שהורה על כך בית-משפט השלום, ראוי היה שגם בית-משפט המחוזי יורה על בחינה מחודשת של האפשרות לריצוי עונש המאסר בדרך של עבודות שירות.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות לערעור נוסף יוחדה למקרים חריגים בהם קיימת הצדקה לברר שאלות משפטיות כלליות, המשליכות על עניינם של בעלי דין רבים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). יתרה מכך, ככלל, חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה למתן רשות לערער, ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם (רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). מעבר לדרוש אוסיף, כי עונשו של המבקש אינו מבטא פן כלשהו של חומרה, ונכונים בהקשר זה, דברי בית-משפט המחוזי כי: "אין להקל ראש באלימות בכלל, וכנגד בני משפחה בפרט, ועל בית-המשפט לעשות כל שביכולתו על מנת לעקר מן השורש את התופעה הקשה של אלימות במשפחה" (עמ' 12 לפסק-הדין).

בנסיבות אלה, דין הבקשה להדחות, וכך אני עושה. משנדחתה הבקשה נדחית עמה גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.