רע"פ 8953/08 מיכאל סריקוב נ. מדינת ישראל

1.

כנגד המבקש הוגש כתב-אישום ובו שמונה אישומים. שבעה מתוכם עסקו בעבירות של קבלת דבר במרמה והונאה בכרטיסי חיוב, והאישום השמיני עסק בעבירות של סחיטה באיומים והטרדת עד בנסיבות מחמירות. על-פי הנטען, למעשי המרמה שפורטו במסגרת שבעת האישומים הראשונים חבר למבקש אדם נוסף, ויחד הם שלשלו לכיסיהם סכומי כסף לא מבוטלים. כנגד אותו שותף הוגש כתב-אישום נפרד, אשר בעובדותיו הודה והורשע. מנגד, כפר המבקש בעבירות כולן ובתום שמיעתן של ראיות זיכה אותו בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ד' מינץ ) משבעת האישומים הראשונים, והרשיעו בעבירות שיוחסו לו באישום הנוסף – לפי סעיפים 428, 249 ו-249א(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נמצא, כי בעוד שמעורבותו של המבקש בביצוע מעשי המרמה לא הוכחה ברמה הנדרשת בפלילים, קיים בסיס איתן להרשעתו בעבירות של הטרדת עד וסחיטה באיומים. הרקע להרשעה זו הייתה חקירה אליה זומן המבקש בגין חשדות למעורבותו בעבירות המרמה. בתום אותה חקירה הגיע המבקש לביתו של שותפו, הפנה כלפיו וכלפי משפחתו איומים ודרש ממנו סכום כסף. כל זאת על רקע החשד שפיעם במבקש כי אותו שותף הלשין עליו והביא למעצרו בידי המשטרה. בית-המשפט הבהיר מדוע ראה לנכון להרשיעו בעבירות אלה ולזכותו מהאחרות: לעדותו המפלילה של השותף בקשר לעבירות המרמה לא נמצא חיזוק, כנדרש בסעיף 54א לפקודת הראיות, מה גם שההתרשמות הייתה כי אותו שותף מבקש לגמד את חלקו בפרשה ולהטיל את הרפש כולו על המבקש. מאידך, עדותו המפלילה של השותף בקשר לעבירות של הטרדת עד וסחיטה באיומים נמצאה מהימנה, באשר היא נתמכה בעדות אימו של השותף אשר הייתה עדה לאיומים שהופנו כלפי בנה, וכן בעדותו של השוטר חיים גז בפניו התלונן השותף, בתכוף לאירוע, על האיומים שהפנה המבקש כלפיו. כמו כן, העיד השותף על כך שהמבקש דרש ממנו סכום של כ-3,000 ש"ח אותם נאלץ לשלם כערבות לשם שחרורו ממעצר . נקבע, כי פרט זה אותו מסר השותף לא היה יכול להגיע לידיעתו לולא הופנתה אליו אותה דרישה לתשלום עליה התלונן. בסופו של יום דן בית-משפט השלום את המבקש לשישה חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי, וקנס בסך 3,000 ש"ח.

2.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים, אותו צמצם לעניין העונש בלבד, התקבל. נקבע, כי נוכח העובדה שעל שותפו של המבקש נגזרו 45 ימי עבודות שירות בלבד, יש להקל במידת מה גם בעונשו של המבקש. יחד עם זאת, לא נמצא מקום להשוות בין העונשים – הן נוכח העובדה כי למבקש עבר פלילי, והן נוכח השוני בין העבירות בהן הורשעו השניים – כאשר המבקש חטא בעבירות אלימות ואילו שותפו הודה והורשע בעבירות רכוש. לפיכך, הועמד עונשו של המבקש על שלושה חודשי עבודות שירות. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

3.

בבקשה שבפני, בה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נטען כי לא היה מקום להרשעתו. נטען, כי גרסתו של השותף נמצאה כבלתי מהימנה על-ידי הערכאה הדיונית, ועל כן לא היה מקום לאבחן בין העדות בכל הנוגע לעבירות המרמה – מהן זוכה, לבין העדות המתייחסת לעבירות של הטרדת עד וסחיטה באיומים – בהן הורשע. כן נטען, כי בעדויותיהם של השותף ואימו התגלו סתירות, וגם משום כך לא ראוי היה לבסס עליהן הרשעה. באשר לעונש, נטען כי לא ניתן להשלים עם הפער בין העונשים שהוטלו עליו ועל שותפו, במיוחד נוכח העובדה כי הוא זוכה מחלקן הארי של העבירות שיוחסו לו בעוד ששותפו הורשע בהן. כן נטען, כי העונש שהוטל עליו עשוי לחבל בהליך שיקומי בו הוא מצוי בימים אלה.

4.

דין הבקשה דחייה. כפי שפירטתי, בית-משפט השלום הבהיר הבהר היטב מדוע ראה לנכון לאבחן בין עדותו של השותף המתייחסת לעבירות המרמה לבין זו הנוגעת לעבירות בהן הורשע. והרי הלכה היא, כי בית-המשפט רשאי לבצע אבחנה כזו – בבחינת פלגינן דיבורא – במקרים המתאימים, ובלבד שיעשה בזהירות וינמק מה הביאו לקבלת חלקה האחד של העדות ודחיית חלקה האחר (ע"פ 7637/05 יוסף נגד מדינת ישראל, בפסקה ז(6) (טרם פורסם, 5.7.07)). כך או כך, האפשרות לבחון פעם נוספת סוגיה זו, שבמהותה עובדתית היא, היתה במסגרת הערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי. אולם המבקש, שהיה מיוצג באותו הליך, בחר לצמצם את השגותיו לעניין העונש, ובנסיבות אלו יש לראותו כמי שהשלים עם הרשעתו. גם הטענות המתייחסות לעונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור. ההשוואה שעורך המבקש בין העונש שהוטל עליו לבין זה שהושת על שותפו – אינה ברורה מאליה כלל ועיקר, באשר כל אחד מהם הורשע בעבירות שונות בתכלית. נכון הוא, כי בסופו של יום הוא זוכה מהאישומים המרכזיים שפורטו בכתב-האישום, אולם נוכח הרשעתו בעבירות אחרות, ונוכח עברו הפלילי (הכולל בין היתר גם עבירות אלימות), נמצאה הצדקה לעונש שהוטל, מה גם שהפער בינו לבין השותף כבר נלקח בחשבון והוביל להקלה ניכרת.

מכל האמור עולה, כי הבקשה הנוכחית אינה מעוררת סוגיה משפטית בעלת צביון כללי (ר"ע 103/82

ח ניון חיפה

בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)

בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)) ומכאן החלטתי לדחותה, וממילא גם את הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.