רע"פ 8996/11 יחזקאל כהן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ת 22734-09-11, כבוד השופט ר' בן-יוסף ) מיום 10.11.2011, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו מיום 30.6.2011 (ת"ד 11084/08 כבוד השופט מ' דרורי ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות ועבירה של נהיגה בקלות ראש. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 22.3.2008 בשעה 05:30 נהג המבקש בכביש מספר 1, לכיוון מזרח, כשהוא שיכור, והיה מעורב בתאונה עצמית, לאחר שסטה שמאלה לכיוון מעקה הבטיחות. בהמשך לכך, נדרש המבקש למסור דגימת דם לצורך בדיקת שכרות וסירב לעשות כן, על אף שהוסברה לו משמעות הסירוב. ביום 30.6.2011 הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט מ' דרורי ) את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של נהיגה בשכרות וזיכה אותו מעבירה של נהיגה בקלות ראש. במעמד זה גזר עליו בית המשפט אחד עשר חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל; שלושה עשר חודשי פסילה מותנית וקנס בסך 800 ש"ח.

על פסק דינו של בית משפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. ביום 10.11.2011 דחה בית המשפט (כבוד השופט ר' בן יוסף ) את הערעור, וקבע כי אין כל עילה להתערב בממצאים אותם קבע בית המשפט לתעבורה, כמו גם בעונש שהושת עליו. לצד זאת נדחתה טענתו של המבקש, כי בית המשפט לתעבורה קבע באופן חד משמעי בגזר הדין כי הוא לא היה שיכור. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי "ברור על פניו שעסקינן בטעות לשונית בלבד, משום שהרי בית המשפט קמא, כאמור הרשיע את המערער בעבירה בו הואשם".

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי עניינו מעלה סוגיה בעלת חשיבות ציבורית והיא אופן השימוש והפעלה של חזקת הסירוב לשם הרשעת נאשם בנהיגה בשכרות. לטענתו, אין לגביו כל ראיות מבחינה מהותית כי הוא היה שיכור, והסיבה היחידה להרשעתו הינה הפעלה "טכנית" של חזקת הסירוב. בהמשך לכך טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי עת פירש את קביעת בית המשפט לתעבורה בגזר הדין כטעות לשונית.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון אף בפני ערכאה שלישית.

איני מוצא כי עניינו של המבקש מעלה סוגיה משפטית או ציבורית. שכן, אין ממש בטענתו של המבקש כי הוא הורשע בשכרות רק בשל הפעלה טכנית-פורמאלית של חזקת הסירוב, ללא שהתקיימו בו באפייני שכרות מהבחינה המהותית. אדגיש, כי סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ) קובע כי שוטר רשאי לדרוש מנהג רכב המעורב בתאונת דרכים לתת דגימת שתן או דם, לשם בדיקת ריכוז האלכוהול בדמו. סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה קובע כי נהג המסרב ליתן בדיקה כאמור יראו אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות. אם כן, הסעיף אינו דורש התקיימותן של מאפייני שכרות ונסיבות נוספות על מנת לבסס עבירה של נהיגה בשכרות בנהג המסרב ליתן דגימה. בענייננו, כלל איננו נזקקים לשאלה האם ישנן נסיבות מיוחדות בהן ראוי לדרוש התקיימותם של מאפיינים נוספים לשם הרשעה מכוח חזקת הסירוב. שכן, בהכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה מובאת עדותו של מתנדב שהגיע לזירת התאונה וחש בריח אלכוהול הנודף מפי המבקש, כמו כן נמצא בקבוק וודקה ברכבו, והוא אף סירב לבצע בדיקת נשיפון. אומנם, בית משפט לתעבורה מציין כי הבוחן לא חש בריח האלכוהול, אך חשוב להדגיש כי הוא לא פגש את המבקש בזירת התאונה כי אם בבית החולים. אוסיף, כי איני מוצא עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה נפלה טעות לשונית. קביעה זו מתיישבת הן עם לשון הכרעת הדין והן עם גזר הדין.

אשר על כן, הבקשה נדחית.