רע"פ 9002/12 אריה אבישר נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ר' בן-יוסף ) מתאריך 18.10.2012 ב-עפ"ת 42421-09-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' מלמד ) מתאריך 05.09.2012 ב-תת"ע 4649-04-11.

לצד בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש גם בקשה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשות.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

בתאריך 07.04.2011 הוגש כתב אישום נגד המבקש, בגדרו יוחסה לו נהיגה ברכב מנועי בעוד שרשיון הנהיגה שלו איננו תקף לסוג רכב זה (נהג באופנוע בנפח מנוע של 250 סמ"ק, בעוד היה רשאי לנהוג באופנוע בנפח מנוע של עד 125 סמ"ק בלבד). בהתאם, הואשם המבקש בעבירה לפי סעיף 10(א) ל פקודת

התעבורה [נוסח חדש] .

בתאריך 05.09.2012 הורשע המבקש, על פי הודאתו, בעבירה בה הואשם. בית משפט השלום הנכבד, לאחר שנתן דעתו לחומרת העבירה, להרשעותיו הקודמות של המבקש, ולנסיבותיו האישיות, גזר על המבקש את העונשים הבאים: פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים (כאשר המבקש נדרש להפקיד את רשיונו תוך 30 יום), פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 4 חודשים למשך שנתיים, התחייבות כספית בסך 2,000 ש"ח שלא יעבור במשך שנתיים עבירה דומה לעבירה בה הורשע או שינהג בזמן פסילה, וכן מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך 3 שנים, כשהתנאי הוא שלא ינהג בזמן פסילה או ללא רשיון נהיגה מתאים לרכב עליו הוא נוהג.

3.

על גזר דינו של בית משפט השלום הנכבד הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד. בפסק הדין, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי לא מצא שהערכאה הדיונית סטתה באופן ממשי מהעונש ההולם בנסיבות העניין. בהתאם, נקבע כי "כאשר פסילת המינימום מהעבירה בה הורשע המערער היא של שלושה חודשים, בנסיבות שתוארו לעיל, עונש פסילה בפועל של שישה חודשים הינו עונש שבוודאי אינו חורג במידה ניכרת מהעונש הראוי ולכן, אין מנוס אלא לדחות את הערעור".

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר הוגשה, כאמור, לצד בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

טענות המבקש

1.

המבקש טוען כי בית משפט השלום סטה "סטיה ממשית מן העונש ההולם", באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, שכן בית משפט השלום הנכבד גזר עליו עונש כפול מעונש המינימום שנקבע בחוק. המבקש הוסיף בעניין זה כי בית משפט השלום לא נימק כלל את החלטתו להחמיר בעונשו של המבקש.

עוד טוען המבקש, כי בית משפט זה "יתבקש לבחון האם עבר תעבורתי של המבקש ישמש לנצח נצחים פרמטר להחמרת עונשו וזאת למרות הוראות המרשם הפלילי והכללים הנהוגים להצגת רישום פלילי". עוד טוען המבקש בהקשר זה כי: "בית המשפט התעלם כי מדובר בהרשעות ישנות אשר לא היה מקום להציגן בבית המשפט או לפחות הייתה קיימת חובה לציין בפני בית המשפט כי מדובר בהרשעות אשר הינן משנת 1978 והלאה".

דיון והכרעה

2.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור

להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

3.

הלכה ידועה היא שעל מנת להצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", נדרש המבקש להראות כי בעניינו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982); להלן: הלכת חניון חיפה ).

בגדרי הבקשה שבפני, המבקש לא פירט כלל מדוע יש בטענותיו כדי להצדיק מתן רשות ערעור, על פי המבחנים שנקבעו ב הלכת חניון חיפה הנ"ל. חלף זאת, הסתפק המבקש בהעלאת טענות בעלמא, בלא כל סימוכין, או ניסיון לבסס את טענותיו.

זאת ועוד: טענתו הראשונה של המבקש, לפיה בית משפט השלום סטה מן העונש ההולם, לנוכח נסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות, הינה טענה ערעורית מובהקת, אשר הועלתה – ונדחתה – בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. טענה מסוג זה, בדבר העונש הראוי לנאשם מסוים, מוגבלת, מטבע הדברים, לצדדים הישירים לאותו הליך, ולכן היא כשלעצמה איננה יכולה להצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית.

לפיכך, ולו מטעמים אלה בלבד, דין בקשת רשות הערעור להדחות. יחד עם זאת, גם לגוף הדברים לא מצאתי כי יש ממש ביתר טענותיו של המבקש, ואתייחס אליהם בקצרה – למעלה מן הצורך – להלן.

4.

המבקש טוען כי בית משפט השלום הנכבד לא נימק את גזר דינו. אמנם, בית משפט השלום לא האריך בדבריו, כנראה מאחר שמדובר בתיק פשוט יחסית, בו לא נשמעו עדויות לעניין העונש (למעט מפי המבקש עצמו), ומכלול הנתונים בו היה מצומצם בהיקפו. יחד עם זאת, הטענה כי גזר הדין נעדר נימוק כלשהו – איננה נכונה עובדתית, שכן בית משפט השלום הנכבד ציין מפורשות כי הוא מביא לחובת המבקש את עברו התעבורתי המכביד, ולזכותו את מצבו הכלכלי הבעייתי.

5.

גם טענתו של המבקש בנוגע להתייחסות להרשעות העבר שלו הינה טענה מוקשית, וזאת בלשון המעטה. ראשית, בית המשפט המחוזי הנכבד ציין באופן מפורש כי "למערער [המבקש כאן – ח"מ ] 38 הרשעות קודמות החל משנת 1978". מכאן, שאין מקום לטענה כאילו הוסתרה מפני בתי המשפט שדנו בעניינו של המבקש העובדה שמקצת מהרשעותיו התרחשו לפני זמן רב יחסית.

כך גם בנוגע לטענתו של המבקש נגד העובדה שעברו התעבורתי "ישמש לנצח נצחים פרמטר להחמרת עונשו וזאת למרות הוראות המרשם הפלילי והכללים הנהוגים להצגת רישום פלילי". בהקשר זה אעיר:

ראשית , המבקש לא טרח כלל להפנות להוראות החוק הרלבנטיות, ולהראות כי על פי הוראות אלה לא היה מקום להציג בפני בתי המשפט את הרשעות העבר שלו.

שנית , עיון בסעיפים הרלבנטיים לעניין התיישנות ומחיקת הרשעות מתוך חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981 , מעלה כי לא נפל פגם בהגשת גיליון הרשעותיו הקודמות של המבקש לבתי המשפט.

6.

בשולי הדברים, מוצא אני לנכון להוסיף תמיהה העולה מהתנהלות המבקש: לצד בקשת רשות הערעור הגיש המבקש, כאמור, גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. אלא שעיון בהשתלשלות האירועים בתיק זה, מעלה תמונה מוקשית למדי: גזר דינו של בית משפט השלום הנכבד ניתן, כאמור, בתאריך 05.09.2012, תוך שהמבקש נדרש להפקיד את רשיון הנהיגה שלו בתוך 30 ימים, דהיינו עד לתאריך 05.10.2012. בית המשפט המחוזי סירב לעכב את גזר הדין, ולכן, בהעדר נתונים לסתור, יש להניח שהמבקש אכן הפקיד את רשיונו בתאריך 05.10.2012, או זמן קצר קודם לכן. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד ניתן בתאריך 18.10.2012, ואילו הבקשות שבפני הוגשו רק בתאריך 05.12.2012, דהיינו שלושה ימים לאחר שהסתיימה תקופת 45 הימים הנתונים לצורך הגשת בקשת רשות ערעור לפי סעיף 199 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 .

בשל האיחור הנ"ל, נדרשה כב' הרשמת ל' בנמלך לקבוע האם להאריך את המועד להגשת הבקשות שבפני. כב' הרשמת ציינה בהחלטתה מתאריך 12.12.2012 כי: "במקרה שבפנינו הצדק עם המשיבה כי קשה לומר שהטעם שהעלה המבקש לאיחור בהגשת ההליך – העתקת כתובת משרדו של בא-כוחו ושינוי מספר הטלפון שלו – הינו טעם 'המניח את הדעת', מה גם שהמבקש לא תמך טענתו באסמכתאות ולא הבהיר מדוע לא הגיש, ולו בעצמו, את הבקשה למתן ארכה בתוך המועד הקבוע לכך בדין". עם זאת, ובשים לב לכך שמדובר בהליך פלילי, ובאיחור של שלושה ימים בלבד, קיבלה כב' הרשמת את הבקשה להארכת המועד.

נוכח כל אלה, יש לתהות כיצד ניתן ליישב את ההתמהמהות שבהגשת הבקשות מן העבר האחד (כאשר עונש הפסילה בפועל כבר הופעל), עם בקשה לעיכוב ביצוע, המזהירה מפני "הפיכת ההליך כולו לתאורטי בלבד" מן העבר האחר.

7.

סו ף דבר: נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור, ובקשת עיכוב הביצוע – נדחות .