רע"פ 9019/06 סמי בשיתי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ 4548/03) בגין שלוש עבירות של הסעת שוהה בלתי חוקי שלא כדין, לפי סעיף 12(א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל).

על-פי הנטען בכתב האישום, בין החודשים פברואר ונובמבר בשנת 2003 נתפס המבקש כשהוא מסיע ברכבו אנשים, תושבי האזור, אשר אינם רשאים לשהות ולעבוד בישראל.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש על-פי הודאתו בעובדות כתב האישום, הגם שטען, כי לא היה מודע לעובדת היות הנוסעים שוהים שלא כדין. לאחר שמיעת טיעונים לעונש, גזר עליו בית המשפט בגין עבירות אלו 21 ימי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות וכן 30 ימי מאסר נוספים על-תנאי במשך שנתיים.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בתאריך 28.9.2006 קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא ו-י' נועם) את הערעור והחמיר את עונשו של המבקש בציינו, כי העונש שהוטל עליו חורג לקולא מאמות המידה העונשיות שנקבעו בפסיקה, וכי במקרים כגון אלו, בהם הסיע המבקש שוהים בלתי חוקיים בזיקה לתועלתו הכלכלית ועקב כך גרם לסיכון ביטחון הציבור, ראוי להשית על המבקש מאסר בפועל. כן שקל בית-המשפט לחומרתו של המבקש את העובדה, כי ההסעות היו בתוככי ירושלים או אליה וכי המבקש חזר על מעשיו פעם אחר פעם על-אף שנעצר ונחקר בגינם. מנגד, שקל בית-המשפט את נסיבותיו האישיות של המבקש ואת העובדה, כי שינה את עיסוקו ואין עוד איום מצידו לביצוע עבירות נוספות. נוכח כל זאת, גזר בית-המשפט המחוזי על המבקש עונש של מאסר בפועל למשך חודשיים, מתוכם קוזזו 21 יום אשר רוצו בעבודות שירות, ויתר התקופה, כך נפסק, תרוצה בין כותלי בית הכלא. שאר חלקי גזר-הדין נותרו על כנם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי, כאשר לא נתן את דעתו כיאות לנסיבות המקלות של ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של המבקש, וזאת על-פי ההלכה שנפסקה ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פרשת אבו סאלם ), אשר הבהירה, שאין להטיל באופן גורף עונש מאסר בגין עבירות על חוק הכניסה לישראל. כן הוא טוען, כי בית-המשפט המחוזי לא הביא בחשבון את העובדה, שעד לדיון בעניינו סיים המבקש לרצות את תקופת המאסר שנגזרה עליו בעבודות שירות. לטענתו של בא-כוח המבקש, יש בחומרת עונשו של המבקש משום סיבה מספקת למתן רשות ערעור בערכאה שלישית, וזאת בהתאם לרע"פ 6217/05 חג'אג' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: הלכת חג'אג' ). בפרשה זו נבדקו עונשיהם של שמונה מבקשים, בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת אבו סאלם

ובארבעה מהם אף בוטל רכיב המאסר בסופו של יום. על-כן נטען, כי מן הראוי שבמקרה הנוכחי תוענק רשות ערעור ויבוטל עונש המאסר בפועל.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי אין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור, בשל היותה טוענת כנגד חומרת העונש ותו-לא. באשר להלכת חג'אג' , הרי שלטענת באת-כוח המשיבה, בפרשה זו נבדקו עונשיהם של מבקשים אשר נגזר עונשם לפני מתן פסק הדין בפרשת אבו-סאלם ועל-כן היה מקום למתן רשות ערעור בעניינם, אך לא כן בעניין המבקש. כן טוענת היא, כי אף לגוף העניין, העונש שהוטל על המבקש הינו ראוי בנסיבות העניין.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך, כידוע, נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

לא זו אף זו, בהלכת חג'אג' נאמר באופן מפורש, כי:

"לכל השאלות הללו ניתן מענה בהלכת אבו-סאלם . באשר לטענה בדבר שינוי נסיבות המצדיק סטייה מהלכת חט'יב (רע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ. מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769), נאמר כי "טרם בשלה העת לשינוי מדיניות הענישה המחמירה בעבירות נושא הדיון ברוח הלכת חט'יב" (סעיף 12 לפסק הדין). ובאשר למשקלן של הנסיבות האישיות, גם לכך התייחס בית המשפט באומרו: "נחזור ונזכור כי יישומה של מדיניות הענישה המחמירה ייעשה בכל מקרה לגופו" (סעיף 13 לפסק הדין), וכן "ראוי להם לבתי המשפט כי יישמו את ההלכה בהתאם לטעמיה ולתכליתה, בתתם דעתם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ... כשם שאין אדם דומה לחברו וכל אדם הוא לעצמו, כך שונים הן נסיבותיו של עבריין פלוני ונסיבותיה של עבירה שעבר מנסיבותיו של עבריין אלמוני ונסיבותיה של עבירה שעבר הוא. כך, למשל, יש לתת ביטוי לנסיבותיו האישיות של העבריין, בהן גילו, מצב בריאותו, מצבו המשפחתי, ועוד כיוצא באלה נסיבות שלעניין" (סעיף 14 לפסק הדין)" (הלכת

חג'אג' , פסקה 6).

המבקש מנסה להסיק מהעובדה שבית-המשפט העניק רשות ערעור בכדי לבחון, האם העונשים שהוטלו באותה פרשה תואמים הם את פרשת אבו-סאלם, כי בכל מקרה בו נידרש לעונש שהוטל בגין עבירות על חוק הכניסה לישראל יש לאפשר מתן רשות ערעור. אין בידי לקבל פרשנות זו. בהלכת חג'אג' נסקרו כאמור מקרים, אשר נגזר דינם בטרם מתן ההחלטה בפרשת אבו-סאלם . במקרה דנן, נגזר עונשו של המבקש בבית-משפט השלום ביום 17.5.2006, כשלושה חודשים לאחר מתן החלטה זו. יתר-על-כן, בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, אשר החמיר עם המבקש, מצוינת במפורש ההתייחסות להלכת אבו-סאלם וליישומה בעניינו. על-כן, אין הבקשה מעוררת כל עניין חדש או בעל משמעות כללית וחשובה, הראוי להיבחן בערכאה שלישית.

כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין.

אמנם, המבקש סיים לרצות את העונש שנגזר עליו. יחד עם זאת, המשיבה הגישה את ערעורה כנגד קולת העונש עוד בטרם גמר ריצויו. כמו-כן, התקופה שריצה המבקש נוכתה מתקופת המאסר הארוכה יותר שנגזרה עליו. בנסיבות אלו, אין מקום לטענתו, כי אין עוד אפשרות להחמיר בעונשו, שכן לבית-המשפט המחוזי סמכות להחמיר בעונשו של אדם לאחר סיום ריצוי עונשו, ובמקרים המתאימים אף להשיבו לבין כותלי בית-הסוהר (בעניין זה ראו רע"פ 11072/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 10517/04 אברהם אסייג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 5588/04 יוסי צורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וכן ע"פ 652/88 מדינת ישראל נ' סעדיה , פ"ד מב(4) 523, 527 ).

באשר לחומרת העונש שנגזר עליו, נראה לי, כי אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר שקל לקולא את נסיבותיו האישיות של המבקש ואת טענותיו לעניין נסיבות ביצוע העבירה. כנגדן, שקל הוא את העובדה, כי המבקש עסק בהסעה לפרנסתו, וכי אף לאחר שנכשל בעבירה על חוק הכניסה לישראל, לא נמנע מלעשות זאת שוב ולא טרח לברר כיאות את זהותם של הנוסעים עמו ברכבו. ראוי לזכור, כי מעשים כגון אלו עלולים להביא לכדי שפיכות דמים רבה, וזאת לעתים אף מבלי שהעושה אותם התכוון לכך כלל. כפי שצויין בפרשת אבו-סאלם :

"טרם בשלה העת לשינוי מדיניות הענישה המחמירה בעבירות נושא הדיון ברוח הלכת ח'טיב . מעשי הטרור הקשים עדיין מכים במדינה; הסיכון הטמון בהסעתם, בהלנתם ובהעסקתם של שוהים בלתי חוקיים המגיעים לישראל משטחי יהודה, השומרון וחבל עזה לא נתפוגג; ומכאן ששיקולי הרתעה – הרתעת היחיד והרתעת הרבים – עדיין שיקולים הם ממעלה עליונה" (פרשת אבו-סאלם , פסקה 12).

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 2.11.2006 בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת. על המבקש להתייצב ביום 1.2.2007 לא יאוחר מהשעה 10:00 בבית המעצר בתחנת המשטרה במגרש הרוסים בירושלים, לשם תחילת ריצוי עונשו.