רע"פ 902/04 אכרם עאסי נ. מדינת ישראל

בית משפט השלום הרשיע את המערער על פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 12א(ג) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. בכתב האישום נטען, כי בתאריך 1.5.01 בשעות הצהריים, נמצא המבקש מסיע ברכבו תושב האזור שאינו רשאי לשהות ולעבוד בישראל. בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט למבקש מאסר לתקופה של 6 חודשים בו ישא בדרך של ביצוע עבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס כספי, וכן חויב המבקש לחתום על התחייבות להימנע מעבירה דומה.

המבקש ערער על העונש בפני בית המשפט המחוזי, ובערעור העלה לראשונה את הבקשה להימנע מהרשעה ולהסתפק בחיובו לבצע שירות לתועלת הציבור. המבקש טען כי נכון לנהוג עמו כך עקב נסיבותיו – הוא משמש כמורה בבית ספר תיכון, ומנהל מתנ"ס בכפר ברא, ולנוכח העובדה כי עד כה לא חטא בפלילים. בית המשפט המחוזי, שהיה ער לנסיבותיו המיוחדות של המבקש, החליט לדחות את הערעור, בציינו שהענישה שהושתה עליו היא ענישה ראויה לנוכח חומרתה של העבירה בה חטא במקומותינו.

המבקש עותר לקבלתה של רשות לערער בפני בית משפט זה כנגד העונש, אולם לאחר שבחנתי את הבקשה ונספחיה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. ערעור בגלגול נוסף נועד ללבן שאלות משפטיות בעלות השלכה כללית, ולא כזו היא הבקשה המונחת בפני. השגותיו של המבקש, המכוונות כולן כנגד גזר הדין, נדונו בהרחבה על ידי שתי ערכאות, וגם אם התוצאה אינה לרוחו של המבקש, כל שאוכל לומר הוא כי בחינת הנמקתן של ערכאות קמא לגופן, אינה מעלה כי נפל בהן פגם, אדרבא, הרשעת המבקש התחייבה מנסיבותיו של האירוע, וגם העונש שנגזר לו אינו חורג מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה.

הבקשה נדחית.