רע"פ 9045/06 דפוס האוזר בע"מ נ. מדינת ישראל

1.מבקשת 1 היא חברה לעסקי דפוס, ומבקש 2 הוא מנהלה ובעל מניות. שני כתבי- האישום שהוגשו נגד המבקשים ייחסו להם שורת עבירות, שבמרכזן קבלת חשבוניות פיקטיביות בכוונה להשתמט מתשלום מס ערך מוסף. על-פי הנטען בכתב-האישום הראשון, בין השנים 1993-1990 קיבלו המבקשים חשבוניות מס מעוסק בשם יורם ברלינסקי (להלן: "ברלינסקי"), בגין סחורות שכביכול סופקו למבקשת על-ידי ספק בשם "ברלינסקי חיתוך נייר", בסכום כולל של 949,398 ש"ח. בפועל, כך נטען, לא סופקו הסחורות הרשומות בחשבוניות, והמבקשת לא שילמה עבורן כל תמורה. בהמשך, סכומי החשבוניות נרשמו כהוצאות בפנקסי החשבונות של המבקשת, בכוונה להתחמק ממס. על-פי עובדות כתב-האישום השני, במהלך אותה תקופה בה עסק כתב-האישום הראשון, קיבלו המבקשים מאחר 34 חשבוניות מס פיקטיביות, בסכום כולל של לפחות 874,734 ש"ח, מבלי שנעשתה עסקה בגינן. גם חשבוניות אלו נרשמו כהוצאות בפנקסי המבקשת, מתוך כוונה להתחמק ממס.

לאחר שמיעתן של הראיות, אשר במרכזן עמדה עדותו של ברלינסקי, הרשיע בית-משפט השלום בתל-אביב את המבקשים בעבירות של השמטה מתוך דו"ח, הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים ושימוש במרמה ותחבולה, לפי סעיפים 220(1), 220(4) ו-220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961. כמו כן, הורשעו השניים ב-34 עבירות של ניכוי ביודעין של מס תשומות בלי חשבונית מס כדין, ומסירת ידיעות לא נכונות בדוחות מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, עבירות לפי סעיפים 117(א)(3), 117(ב), 117(ב)(4), 38 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975. הרשעתו של מבקש 2 בעבירות אלו - מתוקף תפקידו כמנהלה של החברה - התבססה על הוראת סעיף 119 לחוק. בעקבות ההרשעה, גזר בית-המשפט למבקש 2 חמישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, שנת מאסר על תנאי וקנס בסך 150,000 ש"ח. על מבקשת 1 הטיל בית-המשפט קנס בסך של 100,000 ש"ח.

2.המבקשים הביאו את השגותיהם כנגד פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. טענתם המרכזית היתה כי ממצאיו העובדתיים ומסקנותיו של בית-משפט השלום בפרשה דנן, סותרים פסק-הדין אחר שיצא תחת ידו של אותו מותב, מספר חודשים מאוחר יותר, בעניין ת"פ (שלום ת"א) 6819/94 מדינת ישראל נ' א.ב. חברה להנהלת בתי דפוס (לא פורסם, מיום 22.8.2004) (להלן: "פרשת דפוס א.ב."). בפרשה זו פסק בית-משפט השלום, כי חשבוניות שסופקו על-ידי ברלינסקי לחברת "א.ב. חברה לדפוס" בע"מ, הן חשבוניות אמת, ולכן זיכה את האחרונה מעבירות של רכישת חשבוניות פיקטיביות. לטענת המבקשים, שני פסקי-הדין, מבוססים על נסיבות עובדתיות דומות ועל עדותו של ברלינסקי, ולא קיימת אבחנה אשר תצדיק הרשעה בתיק אחד וזיכוי בתיק האחר. כן נטען, כי בעדותו של ברלינסקי נתגלו סתירות רבות, דבר המצביע לגרסתם על חוסר מהימנותו. בהקשר לעדות זו הוסיפו המבקשים, כי בית-משפט השלום לא פרט מדוע ראה לנכון לפצלה, לקבל חלק אחד ממנה ולדחות את חלקה האחר. לבסוף, טענו המבקשים כי עדויותיהם של יתר עדי התביעה אינן יכולות להוות את הסיוע הנדרש לעדותו של ברלינסקי. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שהוא קובע כי "אין להתבסס על קביעות וממצאים שנקבעו לגופו של מקרה בתיק אחד, על מנת לאיין הכרעה בתיק אחר" (עמ' 6 לפסק-הדין). בית-המשפט אף הצביע על נקודות שוני בין שתי הפרשיות. כך למשל, נקבע כי בפרשת "דפוס א.ב" תמכו עדי ההגנה בגרסת הנאשמים בהתייחס לכל הנקודות השנויות במחלוקת, ואילו עדותו של ברלינסקי נותרה כעדות מפלילה יחידה. מנגד, בעניינם של המבקשים החשבוניות נרשמו בכתב ידו של ברלנסקי, בעוד שבפרשת "דפוס א.ב." הן היו ממוחשבות. לבסוף, בפרשת "דפוס א.ב" הובאו עדויות של שני רואי-חשבון אשר הצביעו על כך שחשבוניות ברלינסקי משקפות עסקאות אמת. בית-המשפט המחוזי לא מצא ממש גם בטענות האחרות של המבקשים, ברם, זיכה אותם מאשמה ביחס לחשבונית אחת, משקבע כי קיים ספק סביר כי היא משקפת התקשרות אמיתית עם ברלינסקי. בית-המשפט הותיר את גזר-הדין על כנו, מהטעם שסכום הקנס אינו גבוה באופן חריג, ואין בזיכוי ביחס לחשבונית אחת כדי להביא להפחתה בעונש.

3.עתה עותרים המבקשים, ליתן להם רשות להביא את השגותיהם כנגד פסק-הדין בפני ערכאה שלישית. הם שבים ומשתיתים את בקשתם על הטענה כי בפרשיות האמורות הסיק בית-משפט השלום מסקנות הפוכות מממצאים עובדתיים זהים. כך למשל, טוענים המבקשים, כי בהכרעת-הדין בעניינם יצא בית-המשפט מנקודת מוצא שונה מזו שהנחתה אותו בהכרעת-הדין בפרשת "דפוס א.ב.", לפיה לברלינסקי כלל לא היה עסק לייבוא ומכירת נייר. עוד נטען, כי אי רישומן של העסקאות בספר ההזמנות של המבקשת אינו מעיד על ביצוע העבירות, שכן עלה בידה להוכיח שגם עסקאות אחרות – שהיו עסקאות אמת – לא נרשמו בספר זה. בהמשך, שבים ומלינים המבקשים על כך שלא ניתנה הנמקה להחלטת בית-המשפט לקבל כמהימנה את עדותו של ברלינסקי. לטענתם, הדבר מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בעדות של עד מדינה, לו אינטרס למסור גרסה מפלילה כדי להיטיב את מצבו. לבסוף, טוענים המבקשים כי די היה בזיכוי ביחס לחשבונית אחת, כדי לעורר ספק גם לגבי הפיקטיביות של יתר החשבוניות.

4.בכל אלה לא מצאתי עילה למתן רשות לערער. ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור יוחדה למקרים המעלים סוגיה משפטית לה נודעת השלכה רחבת היקף (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הרשעתם של המבקשים התבססה על הכרעה בשאלות של עובדה ומהימנות, והכרעה זו נבחנה בשנית בידי ערכאת הערעור. באשר לטענתם המרכזית של המבקשים בדבר הבחנה שלא כדין אשר נעשתה, כביכול, בין שתי הפרשיות. ראוי לציין, כי שתי הערכאות הקודמות נתנו את דעתן לסוגיה: שופטת בית-משפט השלום היתה מודעת לחשש פן יהיה בעמדותיה בתיק הראשון כדי לחרוץ את דין הנאשמים בתיק השני ואף הדגישה: "איני נעולה על שום קונצפציה ... תיק תיק ונסיבותיו" (עמ' 2 להכרעת-הדין בפרשת "דפוס א.ב."). כאמור, בית-משפט קמא נדרש אף הוא לסוגיה באריכות, ואף עמד על נקודות השוני בין שתי הפרשיות. לא מצאתי ממש גם בטענה כי זיכוי ביחס לחשבונית אחת יש בו כדי להעלות ספק בקשר ליתר החשבוניות, והרי בחינת הממצאים העובדתיים ביחס לחשבוניות, היא זו שאמורה הייתה לעורר ספק שכזה. משבדיקה זו נערכה זה מכבר, ומשלא השתכנעתי כי נפלה טעות משפטית כלשהי, אין מקום לשוב וללבן שאלות אלו בשלישית.

אשר על כן, הבקשה נדחית.