רע"פ 9057/12 מצרי בלאל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (ע"פ 20707-08-12, כבוד השופטים ר' שפירא , ע' גרשון ו- א' קיסרי ), מיום 6.12.2012.

המבקש הורשע ביום 25.12.2011 על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בבית משפט השלום חדרה (ת"פ 26290-04-11, כבוד סגן הנשיא א' גופמן ), בעבירת איומים על פי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 13.4.2011, סמוך לחצות, נעצר רכבו של המבקש על ידי שני שוטרים אשר ביקשו לשפוך את תכולתו של משקה אלכוהולי שנמצא ברכב. במעמד זה, איים המבקש על אחד השוטרים ואמר לו: "אתה יודע שזה אחד תמורת אחד ואנחנו עוד ניפגש". בהמשך, לאחר שהגיעו לתחנת המשטרה עירון, איים המבקש על שוטר נוסף, תוך כדי שהוא מתקרב אליו בתוקפנות ואומר לו: "מי אתה בכלל ילד צ'חצ'ח שתגיד לי מה לעשות, תוריד את המדים, נצא החוצה ואני אטפל בך".

טרם מתן גזר דין, הורה בית המשפט על הכנת תסקיר שירות מבחן בעניינו של המבקש. מהתסקיר שהוגש, עלה כי נסיבות חייו של המבקש קשות ביותר. במסגרת זאת, עלה כי בשל תאונת עבודה הוא אינו מסוגל לעבוד החל משנת 2009. עוד עלה כי הוא נכון להשתלב בהליך טיפולי. בהמשך לכך, הערכת שירות המבחן הייתה כי השתלבותו בהליך טיפולי תוביל לצמצום המסוכנות הנשקפת ממנו. על בסיס זה, המליץ שירות המבחן לגזור עליו מאסר מותנה משמעותי, קנס ופיצוי לקורבן העבירה. זאת, בהתחשב בכך שנגדו התקיים הליך נוסף (ת"פ 8187-06-11, להלן: ההליך הפלילי הנוסף ) בו הופנה לממונה על עבודות השירות.

בגזר דינו מיום 15.7.2012 עמד בית המשפט על השיקולים לחומרה, ובראשם חומרת העבירה. בתוך כך, עמד בית המשפט על הצורך להגן על עובדי ציבור הממלאים את תפקידם, חרף העובדה שבמקרה הנוכחי לא מומשו האיומים. כמו כן, שקל בית המשפט לחומרה את עברו הפלילי של המבקש, במסגרתו אף ריצה עונשי מאסר בפועל. משכך, דחה המשפט את המלצת שירות המבחן, וגזר על המבקש עונש של 4 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי, וקנס בשיעור 1,500 ש"ח.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על חומרת גזר הדין. במסגרת הערעור, טען כי העונש שהוטל עליו חורג ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים; לא התחשב די בהודאתו, בחרטתו הכנה, ובתסקיר שירות המבחן בעניינו; וכי במסגרת תיק אחר שמתנהל כנגדו בגין עבירת סמים, נמצא הוא בעיצומו של הליך שיקומי. יצוין בהקשר זה כי לבית המשפט המחוזי הוגש תסקיר שירות מבחן משלים, ביום 2.12.2012, ממנו עולה כי במסגרת ההליך הפלילי הנוסף, שולב המבקש בהליך טיפולי לגמילה בסמים וכי ישנה מגמה חיובית בעניינו. על בסיס זה המליץ שירות המבחן על מתן צו פיקוח לתקופה של 18 חודשים לצד מאסר בדרך של עבודות שירות.

ביום 6.12.2012, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור ברוב דעות. בית המשפט קבע, מפי כבוד השופט ע' גרשון ובהסכמת השופט ר' שפירא , כי העונש אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת, ואינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. השופט א' קיסרי , בדעת מיעוט, סבר כי יש להטיל על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. לדידו, העובדה כי העבירה בוצעה רק לאחר שהשוטר ביקש לשפוך את תכולת בקבוק האלכוהול שהיה במכוניתו של המבקש, אמנם אינה מצדיקה את העבירה, אך מהווה שיקול שיש להתחשב בו במסגרת גזר הדין, לכל הפחות בכל הנוגע לאישום הראשון, שהתרחש בסמיכות לביצועה. בהמשך לכך, לגישתו, לא ניתן לתסקיר שירות המבחן החיובי ולשיקולי השיקום משקל מספק בגזר הדין של בית משפט השלום. בהקשר זה ציין בית המשפט כי אמנם בית המשפט רשאי להורות שגם עונש מאסר בפועל לתקופה של פחות משישה חודשים ירוצה מאחורי סורג ובריח, ולא בדרך של עבודות שירות, אולם מקום בו ישנם שיקולים שיקומיים משמעותיים, יש להעדיף את ריצוי העונש בדרך של עבודות שירות.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין. ביום 16.12.2012 הוריתי לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר על המבקש עד למתן החלטה אחרת.

בבקשתו, מלין המבקש פעם נוספת כנגד חומרת העונש, ומבקש כי עונש המאסר בפועל יבוטל או לחילופין יומר במאסר שירוצה בעבודות שירות. זאת, בעיקר נוכח הליך השיקום אותו הוא עובר.

בתגובה, סומכת המשיבה את ידיה על פסקי הדין שנתנו הערכאות הקודמות. בתוך כך, היא טוענת כי הבקשה אינה מעלה שאלה ציבורית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, ולפיכך אינה מצדיקה הענקת רשות לערער. כמו כן, מדובר בערעור על חומרת העונש בלבד, ולאור כך שהעונש אינו מהווה סטייה ממדיניות הענישה הנהוגה, אין להעניק למבקש רשות לערער שנית.

לאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתגובת המשיבה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

בטרם דיון יצוין כי כתב האישום המתוקן, שעל בסיסו הורשע המבקש והוא שצורף לבקשה, נערך בדרך של מחיקה ידנית של סעיפים שונים מכתב האישום המקורי. כפי שציינו לא פעם בעבר, ראוי שהתביעה, בבואה להגיש כתב אישום מתוקן, תערוך אותו ותדפיסו מחדש. שיטה זו, של תיקונים שונים על גבי כתב האישום המקורי בכתב יד, יוצרת עמימות באשר לפרטים הרלבנטיים של כתב האישום המתוקן ועלולה להוביל במקרים שונים לטעויות אותן ניתן למנוע בקלות.

לגופו של עניין – הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או באם ישנם שיקולי צדק ייחודיים (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). מקל וחומר, תהיה התערבותו של בית משפט זה מצומצמת ככל שעסקינן בבקשות שבבסיסן טענות לעניין חומרת העונש בלבד, ורשות ערעור במקרים אלו תינתן רק בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(11.12.1997)). אין זהו המקרה. העיון בבקשה מעלה כי מכלול טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד, ואינן מעוררות כל סוגיה כללית.

בהמשך לכך, במקרה הנוכחי שקלו שתי ערכאות את כלל השיקולים הנוגעים לעונש, בכללם נסיבות חייו הקשות של המבקש וניסיונותיו להשתקם. לא מצאתי כי העונש שנגזר עליו סוטה ממדיניות הענישה במידה המצדיקה את בחינתו פעם נוספת בפני ערכאה זו. שקלתי האם יש מקום בנסיבות המקרה לתת רשות ערעור בשל שיקולי צדק ונסיבותיו האישיות של המבקש, ונוכח ההליך השיקומי בו הוא משתתף. יחד עם זאת, משנשקלו שיקולים אלה בפני שתי הערכאות הקודמות, והן מצאו שאין בהן די כדי להצדיק את המרת עונשו של המבקש לעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, ונוכח עברו הפלילי של המבקש, לא מצאתי שמתעוררים בהליך הנוכחי שיקולי צדק המצדיקים את בחינתו בגלגול שלישי.

סוף דבר, הבקשה נדחית. החלטתי מיום 16.12.2012 בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת בזאת. המבקש יתייצב ביום 7.4.2013 לא יאוחר מהשעה 10:00 בימ"ר קישון, לשם ריצוי עונשו.