רע"פ 9059/18סמיר והבי נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' גריל , ב' בר-זיו ו- א' אלון ) בעפ"ג 10021-09-18 מיום 22.11.2018, בגדרו התקבל חלקית ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט ש' בנג'ו ) בת"פ 11762-02-17 מיום 18.9.2017.

2.

המבקש הורשע על-פי הודאתו בעבירות של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(3) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: חוק העונשין ); שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 418 סיפא ו-420 לחוק העונשין; וכן שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. עבירות אלה יוחסו לנאשם בכתב אישום מתוקן אשר כלל שני אישומים.

על-פי עובדות האישום הראשון, במהלך שנת 2006 שלח המבקש יד בכספי פיצויים ששולמו לזכות לקוח קטין שיוצג על-ידו – במסגרת עיסוקו כעורך דין – בתביעה שעניינה נזקים שנגרמו לקטין בשל תאונת דרכים, וזאת תוך שימוש בשטר וויתור שעליו הוצגו חתימותיהם המזויפות של הורי הקטין.

על-פי עובדות האישום השני, ביום 1.11.2012, בסמוך לתחילת הדיון בקובלנה שהוגשה נגד המבקש לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז חיפה (להלן: בית הדין המשמעתי ) בגין המעשים המתוארים באישום הראשון, פנה המבקש אל באת-כוחה של אֵם הקטין (להלן: המתלוננת ) – אשר הוזמנה להעיד בתיק מטעם התביעה – והפציר בה להעיד בבית הדין המשמעתי עדות שקר.

ביום 10.4.2013 הרשיע בית הדין המשמעתי את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירה של שליחת יד בכספי לקוח ועבירות נוספות. בגין הרשעתו זו הושעה המבקש מלעסוק בעריכת דין לתקופה של שלוש שנים, החל מיום 1.12.2013, וחויב בתשלום פיצוי למתלוננת בסך 5,000 ש"ח.

בהמשך לכך, עובר ליום 13.6.2013 נפגש המבקש עם המתלוננת ובאת-כוחה באמתלה שהוא מבקש לשלם למתלוננת את הפיצוי שבו חויב. בכתב האישום המתוקן נטען כי במהלך הפגישה, המבקש הפציר במתלוננת לחתום על הצהרה כוזבת שלפיה קיבלה ממנו את כספי הפיצויים שהיו מיועדים לקטין בשנת 2006, והיא מבקשת לבטל את התלונה שהגישה נגדו ללשכת עורכי הדין. לאחר דברי שכנוע ותחנונים רבים נעתרה המתלוננת לבקשת המבקש וחתמה על ההצהרה הכוזבת.

עוד נטען בכתב האישום המתוקן, כי ביום 16.6.2013 הגיש המבקש לבית הדין המשמעתי בקשה לביטול הרשעתו ובמקביל ערער על הרשעתו לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, תוך שצירף את הצהרתה הכוזבת של המתלוננת לשני ההליכים האמורים והסתמך עליה בטיעוניו.

3.

בגזר דינו מיום 4.6.2018 קבע בית משפט השלום כי שני האישומים שיוחסו למבקש מהווים אירועים נפרדים, ועל כן יש לקבוע מתחם עונש הולם לכל אחד מהם.

בקביעת מתחמי הענישה עמד בית משפט השלום על חומרת מעשיו של המבקש ועל כך שהעבירות שבביצוען הורשע מהוות מעילה באמון שנתנו בו לקוחותיו ומטילות דופי בשמו הטוב של ציבור עורכי הדין בישראל. כמו כן בחן בית המשפט את נסיבות ביצוע העבירות, ובכללן העובדה שתוכננו מראש ולא נבעו מדחף רגעי; התחכום שנלווה להן; מרכזיותו של המבקש בביצוען; וכן פגיעתן הכלכלית במתלוננת ובבנהּ הקטין. על יסוד האמור, ולאחר שסקר את העונשים שהוטלו על נאשמים במקרים דומים, קבע בית משפט השלום כי מתחם הענישה ההולם את העבירות מושא האישום הראשון נע בין 3 ל-12 חודשי מאסר בפועל, וכי מתחם הענישה ההולם את העבירות מושא האישום השני נע בין מאסר על תנאי ל-7 חודשי מאסר בפועל.

בבואו לגזור את עונשו של המבקש בתוך המתחם עמד בית משפט השלום על מכלול נסיבותיו האישיות. במסגרת זו נשקלו לקולא עברו הפלילי הנקי של המבקש; היותו אב ל-5 קטינים; הודאתו בביצוע העבירות וכן הצער והחרטה שהביע על מעשיו. מנגד, נשקל לחומרא עברו המשמעתי המכביד של המבקש במהלך עיסוקו כעו"ד, אשר כלל מגוון רחב של עבירות, לרבות הפרת חובת נאמנות ומסירות כלפי לקוח, התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע ושליחת יד בכספי לקוח.

כמו כן, התייחס בית משפט השלום לאמור בתסקיר שירות המבחן שהוגש לעיונו, ובפרט, להמלצת שירות המבחן לבטל את הרשעתו של המבקש ולהסתפק בהטלת צו של"צ בהיקף 300 שעות, לצד העמדתו בצו מבחן למשך שנה. נקבע, כי בנסיבות העניין אין לקבל את המלצת שירות המבחן, מאחר שהיא אינה הולמת את "הנסיבות החמורות המשתקפות מעובדות כתב האישום".

בסיכומם של דברים, בית משפט השלום הותיר את הרשעתו של המבקש על כנה, והשית עליו עונש של 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות; 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעבור על אחת מן העבירות שבהן הורשע; וכן תשלום קנס בסך של 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו.

4.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי כשבפיו טענות נגד חומרת העונש שהוטל עליו ונגד החלטת בית משפט השלום שלא לבטל את הרשעתו. בפרט טען המבקש כי לנוכח נסיבותיו האישיות ופרק הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירות מושא האישום הראשון ועד להגשת כתב האישום, היה על בית משפט השלום לאמץ את המלצת שירות המבחן, לבטל את הרשעתו ולהסתפק בהטלת צו של"צ בהיקף של 300 שעות. במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי הבהיר בא-כוחו של המבקש כי הלה חוזר בו מערעורו, ככל שהוא מתייחס להחלטת בית משפט השלום שלא לבטל את הרשעתו (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 8.11.2018, עמוד 5, שורות 27-21).

5.

בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעורו של המבקש, בקובעו כי הגם שגזר דינו של בית משפט השלום "מבוסס היטב, מנומק כדבעי, ועונה על עקרון ההלימה", בנסיבות העניין ראוי ליתן "ביטוי מוחשי יותר לפרק הזמן הממושך מאוד שחלף מאז בוצעו העבירות נשוא האישום הראשון ועד הגשת כתב האישום". לפיכך, הפחית בית המשפט המחוזי את משך עונש המאסר שהושת על המבקש לריצוי בדרך של עבודות שירות ל-4.5 חודשים.

6.

המבקש מסרב להשלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הבקשה שלפניי.

7.

בבקשתו טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו יתר על המידה. לשיטתו, מכלול נסיבות עניינו, ובכללן העובדה שכתב האישום הוגש כ-11 שנים לאחר ביצוע העבירות מושא האישום הראשון; מצבו הבריאותי ועברו הפלילי הנקי; הודאתו במעשים "בהזדמנות הראשונה"; וכן היותו "מפרנס יחיד למשפחה ברוכת ילדים", מצדיקות את אימוץ המלצת שירות המבחן לבטל את הרשעתו ולהסתפק בהטלת צו של"צ בהיקף של 300 שעות.

8.

דין הבקשה להידחות.

9.

הלכה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" שמורה למקרים חריגים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך, או למקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק שנגרם למבקש.

בנוסף, בקשת רשות ערעור הנסבה על גזר הדין לא תתקבל, ככלל, אלא במקרים שבהם ניכרת סטייה משמעותית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (רע"פ 2341/18 פלוני נ' מדינת ישראל (27.3.2018)).

10.

הבקשה שלפניי אינה עומדת באמות המידה האמורות, שכן היא ממוקדת כל-כולה בנסיבות עניינו הפרטני של המבקש, ולא מצאתי כי היא מערבת שיקולי צדק ייחודיים, לרבות חשש ממשי מפני עיוות דין. בהקשר זה אבהיר כי מאחר שהמבקש חזר בו מערעורו בכל הנוגע להותרת הרשעתו על כנה כבר במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, כאמור לעיל, לא מצאתי מקום להידרש לסוגיה זו במסגרת הבקשה שלפניי.

11.

כמו כן, לא מצאתי כי עונש המאסר שהושת על המבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי סוטה לחומרא מרמת הענישה הנוהגת. אני סבור כי גזר הדין ותוצאתו מבטאים איזון ראוי בין מכלול השיקולים הראויים להישקל בנסיבות העניין, לרבות פרק הזמן המשמעותי שחלף בין מועד ביצוע העבירות מושא האישום הראשון למועד הגשת כתב האישום – נסיבה שבגינה אף מצא בית המשפט המחוזי להקל בעונשו של המבקש.

12.

אציין לבסוף כי איני סבור שיש בהחלטתו של בית המשפט השלום לסטות מהמלצת שירות המבחן, או בהימנעותו של בית המשפט המחוזי מלהתערב בהחלטה זו, כדי לשנות ממסקנתי האמורה. ויפים לעניין זה דברים שביטאתי בעבר בעניין אחר:

"יש אמנם לייחס חשיבות רבה לתסקיר שירות המבחן, אשר מספק תמונה עשירה ומקצועית ביחס להיבטים שעליהם הוא מופקד. ואולם, אין לראות בהמלצתו של שירות המבחן הכרעה שיפוטית. הכרעה זו מסורה אך ורק בידיו של בית המשפט, אשר בסמכותו לשקול את מכלול השיקולים הרלוונטיים באשר לעונש שיש להטיל על נאשם" (רע"פ 5023/18 בדיר נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (28.6.2018)).

13.

אשר על כן, הבקשה נדחית.