רע"פ 9072/11 דוד בלילטי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ת 3584-11-11, כבוד השופט א' כהן , מיום 8.11.2011), שבמסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים בפ"ל 1027-08-11 (כבוד השופט א' טננבוים ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו שתי עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, שתי עבירות של נהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, עבירה של מסירת פרטים כוזבים, וכן עבירה של נהיגה בזמן פסילה. כתב האישום כולל שני אישומים. לפי המתואר באישום הראשון, ביום 4.8.2011 נהג המבקש ברכבו ללא רישיון הנהיגה ומבלי שהייתה לו פוליסת ביטוח בת תוקף. בנוסף, הציג עצמו המבקש לשוטרים כאדם אחר ומסר תעודת זהות שגויה. לפי המתואר באישום השני, המבקש נהג ברכבו לאחר שנפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה בתיק אחר. בנוסף, נהג המבקש ברכבו מבלי שהייתה לו פוליסת ביטוח תקפה. ביום 25.9.2011 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון (נהיגה ללא רישיון, ללא פוליסת ביטוח תקפה ומסירת פרטים כוזבים), על סמך הודאתו וביטל את האישום השני מחמת התיישנות. באותו היום הטיל בית המשפט על המבקש עונש של שבעה חודשי מאסר, כאשר שישה חודשים ירוצו בדרך של עבודות שירות וחודש אחד ירוצה בדרך של מאסר בפועל; הפעלה, בחופף, של מאסר על תנאי בן שבעה חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו; חודשיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; וכן קנס בסך של 1,500 ש"ח.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו, קבע בית המשפט כי אין מחלוקת כי נגד המבקש היה תלוי ועומד עונש של מאסר על תנאי לתקופה של שבעה חודשים שהייתה חובה להפעילו. בנוסף, נקבע כי אין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדה שבית המשפט לתעבורה שגה בכך שהורה על ריצוי עונש מאסר של למעלה משישה חודשים בדרך של עבודות שירות. בית המשפט קבע כי לכאורה היה נדרש במקרה זה להפעיל את עונש המאסר המותנה באופן מצטבר ולא באופן חופף. זאת, שכן למבקש עבר פלילי וכי אין נסיבות מיוחדות המצדיקות הקלה בעונשו. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי כיוון שאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הנאשם, יופעל עונש המאסר על תנאי באופן חופף, כך שעל המבקש לרצות שבעה חודשי מאסר בפועל (שישה חודשים מעבר לחודש המאסר שכבר ריצה). בנוסף, הטיל בית המשפט על המבקש עונש של פסילת רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי בקשתו מעלה שאלה משפטית מהותית שהיא פרשנותו של סעיף 51ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, במקרים בהם הנאשם כבר ריצה את עונש המאסר בפועל שהוטל עליו. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי הוא יוחזר לבית הסוהר לאחר שריצה מאסרו ושוחרר. עוד טוען המבקש כי יש ליישם במקרה זה את דוקטרינת הבטלות היחסית ולקבוע כי יש לבטל את גזר הדין של בית משפט השלום בשל הטעות שנפלה בו ובשל העוול שנגרם. לטענתו, במקרה זה נפגע אינטרס הציפייה שלו שכן הוא סיים לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו בבית המשפט לתעבורה. עוד טוען המבקש כי ניתן היה להחמיר בעונשו באמצעות החמרת רכיבי הענישה האחרים ולא להטיל עליו עונש מאסר נוסף

לריצוי בפועל. לבסוף, טוען המבקש כי יש להקל בעונשו לאור נסיבותיו האישיות והמשפחתיות.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כך, טוענת המשיבה כי המבקש לא הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ולפיכך, נקודת המוצא היא כי יש להותיר על כנו את עונש המאסר בפועל בן שבעה חודשים. בנוסף, טוענת המשיבה כי שגה בית המשפט לתעבורה בכך שהמיר את תקופת המאסר המותנה למאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי הלך לקראת המבקש בכך שלא קבע כי העונש המותנה ירוצה באופן מצטבר. זאת, בין היתר, לאחר שלקח בחשבון את העובדה שהמבקש היה במעצר בית לתקופה לא קצרה. עוד טוענת המשיבה כי למבקש עבר תעבורתי מכביד ולכן יש לתת משקל נכבד לאינטרס הציבורי שבהרחקתו מהכביש.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, בקשתו של המבקש עוסקת אך בטענות העוסקות בעניינו הפרטני, ועל אף האמור בה, אין היא מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית.

יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. בנוסף, העובדה שהמבקש ריצה עונש מאסר של חודש ימים וכעת עליו לשוב ולרצות את יתרת עונשו, אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (והשוו: רע"פ 776/05 סעאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2005)).

אוסיף, בבחינת למעלה מן הנדרש, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי קבע, ועל כך אין חולק, כי שגה בית משפט השלום בכך שהטיל על המבקש עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות כאשר תקופת המאסר עלתה על תקופה של שישה חודשים. בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי יש להמיר את העונש לעונש לריצוי בפועל, זאת אף בהתחשב בעובדה שנגד המבקש היה תלוי ועומד עונש מאסר מותנה בר הפעלה. יחד עם זאת, בית המשפט התחשב בשיקולים לקולה, וכן בהלכה שלפיה אין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין עם המבקש וקבע כי עונש המאסר המותנה ירוצה באופן חופף ולא באופן מצטבר. לאור האמור לעיל, ואף בהתחשב בעברו התעבורתי של המבקש ובכך שלא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו וחזר וביצע עבירות תעבורה שונות, לא מצאתי כי העונש שהוטל עליו אינו ראוי במידה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

החלטתי מיום 7.12.2011 בדבר עיכוב ביצוע העונש שהוטל על המבקש מבוטלת בזאת.

המבקש יתייצב ביום 5.3.2012 במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בירושלים לשם תחילת ריצוי עונשו.