רע"פ 9074/05 יוסף סלח נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש נגד המבקש לבית משפט השלום בירושלים נטען, בחודש יוני 2003 הוא העסיק בעבודות בנייה בביתו שבירושלים, במשך כחודשיים וחצי, שלושה מתושבי הרשות הפלסטינית, אשר שהו בתחומי מדינת ישראל שלא כדין.

המבקש הודה בעובדותיו של כתב האישום, ובעקבות כך הורשע בעבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בית המשפט ראה לנכון לסטות מההלכה הנוהגת לעניין העונש בעבירות מהסוג דנן, לאחר שמצא כי במהלך העסקתם של העובדים ביקרו בביתו של המבקש שוטרים, ועל אף שבדקו את זהות העובדים לא ראו לנכון להפסיק את עבודתם. נקבע, כי "בפעולה זו של המשטרה, קרי המדינה, היה כדי להעביר מסר לנאשם ולפיו, אין הוא עובר עבירה, שהרי לו היה אחרת היה על המשטרה לפעול למעצר השבח"ים או לגירושם, אך כזאת לא נעשה" (עמוד 2 לגזר הדין). לפיכך, גזר בית המשפט על המבקש ארבעה חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס בסך 1,200 שקלים.

ערעורו של המבקש כנגד גזר הדין שהושת עליו, נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, בקובעו כי "בית משפט קמא הלך כברת דרך ארוכה לקראת המערער עת גזר את העונש שגזר, ואין מקום בנסיבות המקרה להרחיק לכת אף יותר מכך" (עמוד 2 לפסק הדין).

עתה עותר המבקש לקבלת רשות ערעור. לטענתו גזר הדין שהושת עליו נוטה לחומרה, באשר לא ניתן בו משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, וביניהן, גילו, מצבו המשפחתי, עברו הנקי, ונסיבותיה המיוחדות של העבירה.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה ורק במקרים בהם מעלה הבקשה סוגיה כללית, שהשפעתה חורגת מעניינם של הצדדים המתדיינים. לא כזו היא הבקשה הנוכחית, בה מלין המבקש על גזר הדין שהוטל עליו. כדי להסיר ספק אוסיף, כי העונש שהוטל על המבקש סוטה לקולא מרף הענישה הנהוג, וגם מטעם זה אין מקום לדון בו בערכאה נוספת.

הבקשה נדחית.