רע"פ 9103/10 ירון נתנאל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעפ"א 51829-07-10 (כבוד השופט י' צלקובניק ) מיום 25.11.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (ת"פ 3809-08, כבוד השופטת א' חדד ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ביצוע עבודות במקרקעין הטעונות היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 145(א)(2), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ) ותקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: התקנה ) וכן עבירה של ביצוע שימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר ו/או בסטייה מהיתר, לפי סעיפים 145(א)(3), 204 ו-208 לחוק והתקנה. כתב האישום כולל שני אישומים. לפי המתואר באישום הראשון, בימים 29.10.2007, 7.11.2007 ו-11.11.2007 או במועד הסמוך לכך, נמצא כי במקרקעין הנמצאים בישוב סגולה בוצעו עבודות בנייה ללא היתר מהוועדה המקומית לתכנון ולבניה. המבקש הוא המחזיק ובעל הזכויות במקרקעין ו/או מי שביצע בפועל והיה אחראי לביצוע עבודות הבנייה. לפי המתואר באישום השני, בוצעו באותם מקרקעין שימושים חורגים (שימוש לבית קפה, מסעדה, מטבח ושירותים) ללא קבלת היתר כדין מהוועדה.

ביום 13.10.2009 הרשיע בית משפט השלום

(כבוד השופט י' אקסלרד ) את המבקש, לפי הודאתו, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וביום 13.6.2010 גזר עליו בית המשפט (כבוד השופטת א' חדד ) עונש של חודשיים מאסר בפועל; ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה לפי אחד מסעיפי החוק בו הורשע בתיק זה, למעט עבירת שימוש ללא היתר; קנס בסך 100,000 ש"ח או 250 ימי מאסר תמורתו; וכן התחייבות עצמית על סך של 50,000 ש"ח לתקופה של שנתיים. כמו כן ציווה בית המשפט על המבקש להרוס את המבנים נשוא כתב האישום ולהפסיק את השימושים החורגים הנעשים במקרקעין. בגזר דינו, הדגיש בית משפט השלום את מדיניות הענישה המרתיעה הנהוגה בעבירות על דיני התכנון והבנייה, התייחס אל היקף העבודות הלא חוקיות שביצע המבקש ואל העובדה שהן נעשו למטרת רווח כלכלי וכן לכך שהמבקש הורשע בעבר בביצוע עבירות בנייה. בית המשפט שקל גם שיקולים לזכותו של המבקש וביניהם העובדה שהודה במיוחס לו וכן העובדה כי ניסה להשיג את ההיתרים הדרושים.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט דחה את טענות המערער לפיהן נפלו פגמים בהליך בפני בית משפט השלום אשר מחייבים את ביטולו. בית המשפט קבע כי לא הייתה מניעה להחלפת המותב בבית משפט השלום כיוון שכלל לא נשמעו ראיות בתיק. בית המשפט דחה גם את טענתו של המבקש לפיה המשיבה לא הודיעה לו כי היא תבקש להטיל מאסר בפועל בתחילת הדיון בעניינו וקבע כי מפרוטוקול הדיון עולה כי בא-כוח המשיבה הצהיר כי בכוונתו לדרוש מאסר בנסיבות מסוימות וכי די בכך על מנת לקיים את דרישות החוק. טענתו של המבקש לפיה לא ניתנה לו הזדמנות לומר את דבריו לפני גזירת הדין, אף היא נדחתה. בעניין זה קבע בית המשפט כי המבקש אמר את דבריו לעניין העונש וכי לא נפגמה זכות הטיעון שלו ולכן אין טעם לביטול ההליך. לבסוף קבע בית המשפט, כי לאור חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, העונש שהוטל עליו הוא עונש מאוזן אשר אין מקום להתערב בו.

מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה טוען המבקש, בין היתר, טענות בנוגע להסדר הטיעון בין הצדדים במסגרתו הודה בעובדות המיוחסות לו. בהקשר זה טוען המבקש כי הפרשנות הסבירה של ההסכם היא כי המשיבה חזרה בה מכוונתה לבקש הטלת עונש מאסר ולכן לא יכלה לבקש הטלת עונש מאסר במסגרת הטיעונים לעונש מבלי שנתגלו נסיבות חדשות. עוד חוזר וטוען המבקש כי נפל פגם בהליך בפני בית משפט השלום בכך שהוחלף המותב הדן בעניינו וזאת ללא הסכמתו. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה חלק מטענותיו מן הנימוק כי מדובר בטענות חדשות אשר לא נטענו בהודעת הערעור ומקורן בהחלפת הייצוג. לבסוף, טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו חורג ממדיניות הענישה כיוון שבמקרה זה לא מדובר על הפרת צווים שיפוטיים ומנהליים.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הלכה היא, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982). מטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות.

אף לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. טענותיו של המבקש בנוגע לפגם שנפל בהליך בפני בית משפט השלום נטענו בפני בית המשפט המחוזי ונדחו. בעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא נפל כל פגם בכך שהמותב הוחלף וזאת כיוון שכלל לא נשמעו ראיות בתיק. החלפת המותב לא גרמה כל עיוות דין ולא היה בה בכדי לפגוע בזכויותיו של המבקש. גם מסקנתו של בית המשפט לפיה התקיימו במקרה זה תנאיו של סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 מקובלים עלי וזאת לאור הצהרת המשיבה כי בכוונתה לדרוש מאסר בנסיבות מסוימות. מקובלת עלי גם קביעתו של בית המשפט המחוזי מיום 11.10.2010 לפיה לא ניתן לאפשר במקרה זה "מקצה שיפורים" והעלאת טענות חדשות אך בשל החלפת הייצוג.

טענותיו של המבקש בעניין חומרת העונש, אף הן דינן להדחות. הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97

רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97

בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). העונש שהוטל על המבקש הינו עונש ראוי בנסיבות העניין ואינו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה. בית משפט השלום שקל את כלל השיקולים הרלבנטיים כאשר גזר את דינו של המבקש וביניהם חומרת העבירות, העובדה שהופק רווח כלכלי מהמבנים שנבנו שלא כדין, הרשעתו הקודמת בעבירות דומות וכן העובדה שהודה בעבירות שיוחסו לו בשלב מוקדם של ההליך. לאור כל זאת מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה העונש שהוטל על המבקש הינו עונש מידתי אשר אין מקום להתערב בו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

לאור האמור לעיל, הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע מתייתר.