רע"פ 9110/09 ג'באלי מאמון נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בפתח תקווה בעבירות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ועל כך הוא נדון ל-40 חודשי מאסר, שתי תקופות של מאסר על תנאי, והופעל מאסר על תנאי שעמד נגדו, חלקו במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת עומדת על 58 חודשים. כמו כן, חויב המבקש לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח. במישור העובדתי נטען, כי בעקבות תלונה שהגיש עורך-דין (להלן: המתלונן) נגד המבקש במהלך שנת 2006, הועמד המבקש לדין ונדון, בין היתר, גם למאסר. בעקבות כך דרש המבקש מהמתלונן לפצותו על ימי המאסר והוצאות שהוציא. משהמתלונן סרב לדרישה, כך ממשיך כתב האישום וטוען, נורו לעבר ביתו יריות. בהמשך, ניסו קרוביהם של הצדדים לארגן סולחה, במהלכה דרש המבקש פיצוי בסכום של רבע מיליון דולר. נטען, כי במעמד זה איים המבקש על המתלונן באומרו: "אם הייתי יודע שאתה תזהה אותי במסדר זיהוי הייתי בא קודם למסדר בבית שלך ויורה לך בין העיניים ורוצח אותך". משסרב המתלונן גם הפעם להיענות לדרישתו של המבקש לפיצוי, התקשר אליו האחרון באחד הימים ואמר לו כי כדאי לו לשלם את הפיצוי שהוא דורש תוך שהוא מוסיף "אתה יודע למה אני מתכוון".

2.

את השגותיו כנגד הרשעתו הביא המבקש בפני בית המשפט המחוזי, שם טען את אלה: גרסת המתלונן אינה יכולה לעמוד, הואיל והמשיבה נמנעה מלקרוא לעדות את מי שעל-פי הנטען נכחו בעת השמעת חלק מן האיומים, והמתלונן אף כבש את גרסתו במשך מספר חודשים; בית-משפט השלום נחשף לעברו הפלילי של המבקש והדבר נזקף לחובתו; עבירות האיומים אינן אלא שרשרת אחת שבעטייה היה על בית-המשפט להרשיעו בעבירה יחידה. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור מן הטעם שלא ראה מקום להתערב בהנמקתה של הערכאה הדיונית לאי הבאת העדים וכבישת העדות. באשר לטענה בדבר אזכור עברו הפלילי של המבקש, נקבע כי אין מקום לבטל את הכרעת-הדין מאחר וההרשעה נסמכת על מגוון של ראיות שאין להן ולא כלום עם עברו. עוד נקבע, כי אין לראות כעבירה יחידה את האירועים בהם דיבר כתב האישום, מאחר שמתקיים בהם הן המבחן הצורני והן המבחן המהותי שקבעה הפסיקה, היינו, הם ניתנים להפרדה וראוי לתת לאינטרס המתלונן ביטוי בכל אחד מהם לחוד (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 289, 302 (1997)). גם הערעור על גזר-הדין והפעלתו של המאסר המותנה נדחה, לאחר שנקבע כי אין מקום לקבל את טענת המבקש לפיה אלימות (היא עבירת "התנאי") מוגבלת אך למישור הפיזי ואין עניינה ביטוי מילולי. בנוסף, נקבע כי בגזר-הדין ניתן משקל ראוי לכלל השיקולים הצריכים לעניין, וכי העונש הנו מידתי.

3.

את בקשתו לבית-משפט זה ליתן לו רשות לערער, תומך המבקש בטענה לפיה אלימות תיתכן במישור הפיזי בלבד, ועל כן לא ניתן היה להפעיל את המאסר המותנה.

אין בידי להיעתר לבקשה זו. הלכה היא כי מאסר על תנאי יופעל מקום בו התנהגות הנאשם מקיימת את היסודות של עבירת התנאי (ע"פ 49/80 עמוס מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 803, 811 (1980); ע"פ 7176/04 ירון תלמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.2006)). עוד נקבע בפסיקה, כי מאחר שעבירה של רצח וחבלה הן עבירות אלימות מובהקת, אף איום לבצע מי מאלו היא עבירה שאלימות בצידה וזאת לאור העבודה שלאלימות צורות רבות שהמגע הפיזי הוא רק אחת מהן (בש"פ 6900/94 מיכלשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.94); ע"פ 7895/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.8.06)). משכך, בדין הופעל המאסר המותנה בעניינו של המבקש, ועל כן לא ראיתי מקום לקיומו של ערעור שני.

אי-לכך, הבקשה נדחית.