רע"פ 9119/09 פהמי לחאם נ. מדינת ישראל

טענותיו של המבקש – שהורשע בתקיפת רעייתו ובהיזק לרכוש במזיד ונדון לשמונה חודשי מאסר – אינן נשענות אלא על עניינו הפרטני, ובכך כידוע, אין כדי להצדיק קיומו של ערעור נוסף. באשר לטענתו המרכזית, כי יש לאפשר לו לחזור מן ההודאה שמסר במסגרת הסדר טיעון, הואיל וזו לא ניתנה מרצונו החופשי, אין לי אלא לצטט מאותו פסק דין אליו הפנה המבקש:

"מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו בנסיבות כגון אלה במקרה דנן עשוי לפתוח פתח לתופעה מאוד בלתי רצויה: נאשם, שהודה באשמה, לאחר שהוסבר לו על-ידי סניגורו, כי כך יזכה לעונש קל יותר, או לאחר שהסכים לעיסקת טיעון עם התביעה, יקבע את עמדתו בהתאם לגזר הדין שיושת עליו. אם העונש הינו קל, אזי ישלים עמו, אך אם הוא נראה כבד בעיניו, יבקש לבטל הודאתו מהטעם, שהיא לא נמסרה 'מרצון טוב וחופשי', ויתבע בירור משפטו לגופו של עניין... מקרה, בו מתרשם בית המשפט לערעורים, על סמך כל הנסיבות המובאות לפניו, שאכן קיים באמת חשש ממשי, שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו האמיתי, ואולי אף בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו... ייטה בית המשפט להיעתר לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו ולהעניק לו את ההזדמנות לברר את העובדות כולן לגופן. אך אלה יהיו מקרים נדירים וחריגים" (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד מא(2) 572, 579 (1987)).

בית המשפט המחוזי בחן לפני ולפנים את הודאתו של המבקש, והגיע לכלל מסקנה כי לא נפל בה פגם, הואיל והמבקש מסר אותה מרצונו ולאחר שהבין את המשמעות הנגזרת ממנה במישור העונשי. בהנמקתה של ערכאת הערעור לא מצאתי דופי כלשהו, לא כל שכן עילה להתערבותו של בית-משפט זה, ועל כן אני דוחה את הבקשה ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.