רע"פ 9127/06 אברהים עבד רבה נ. מדינת ישראל

1.המבקש, תושב הרשות הפלסטינאית, שהה בישראל בחודש ינואר 2005 שלא כדין, ובעקבות כך הרשיעו בית-משפט השלום בבאר-שבע בעבירה לפי סעיפים 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בהמשך, גזר בית המשפט את עונשו: 9 חודשי מאסר ו-3 חודשים מאסר על תנאי. כמו כן, הפעיל בית-המשפט מאסר על-תנאי בן 8 חודשים אשר עמד נגד המבקש, וזאת בחופף למאסר בתיק הנוכחי.

2.המבקש הביא את השגותיו כנגד גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בערעורו טען, בין היתר, כי העונש אשר הושת עליו נוטה לחומרה, בשים לב לנסיבותיו האישיות ובהן הולדת בן ראשון לו ולאשתו הישראלית - מאורע אשר דרבן אותו להיכנס לישראל חרף העדרו של אישור כניסה. עוד הלין המבקש על חומרתו של המאסר המותנה שנגזר עליו בהליך קודם ועל ההחלטה להפעילו. בית-המשפט קמא דחה את הערעור, תוך שקבע כי אין זה המקום להשיג על גזר-הדין שניתן בשל הרשעה קודמת. כמו כן, עמד בית-המשפט על כך שלחובת המבקש שתי הרשעות קודמות בגין עבירות דומות, בגינן הוא אף נשא בעונשי מאסר.

3.כעת עותר המבקש כי יינתן לו לערער בשנית על העונש שהושת עליו. בבקשתו הוא שב ושטח את הנסיבות המשפחתיות והכלכליות שהביאוהו לידי עבירה, וכן את הודאתו בעובדות וחרטתו. עוד טוען המבקש, כי מן הראוי היה להתחשב בכך שמאז ביצועה של העבירה הוא שוהה במעצר בית. לבסוף טען המבקש, כי לא יושמה בעניינו ההלכה שנפסקה ברע"פ 3674/04, במיוחד נוכח השקפתו כי במעשיו לא היה כרוך סיכון לציבור.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מקום שעולה סוגיה משפטית לה נודעת השלכה ציבורית רחבת היקף (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הבקשה שבפני אינה מסוג זה, באשר היא עוסקת בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, ובו בלבד. יתרה מכך, ככלל, חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות לערער, ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646; רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , לא פורסם, מיום 24.3.97). מעבר לדרוש אוסיף, כי עונשו של המבקש אינו מבטא פן כלשהו של חומרה, זאת נוכח ההרשעות הקודמות העומדות לחובתו.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.