רע"פ 915/03 תופיק גאנם נ. מדינת ישראל

המבקש, ששימש כמורה וסגן-מנהל בית-ספר, נמצא אשם בבית-משפט השלום בחיפה בהכאת שתי תלמידות בסרגל, והורשע בתקיפת קטין וחסר ישע ובתקיפה. בית-המשפט גזר עליו עונש של תשעה חודשי מאסר, מתוכם שלושה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

ערעורו לבית-המשפט המחוזי בחיפה על הרשעתו נדחה. לעומת זאת, התקבל ערעורו על חומרת גזר-הדין. בית-המשפט המחוזי ביטל את עונש המאסר, והטיל על המבקש קנס בסך 3,000 ש"ח.

בגדר ערעורו על ההרשעה טען המבקש כנגד החלטת בית-משפט השלום, שסירב לדחות את הדיון באחד המועדים למרות תעודה רפואית שהגיש בא-כוחו של המבקש בבוקר הדיון, ושמע עדים – אומנם במעמד סניגורו אשר חקר אותם חקירה שכנגד – אך ללא נוכחות המבקש. בית-המשפט המחוזי, בדחותו טענה זו הסביר, כי המבקש ניסה לגרום לסחבת, כי התעודה הרפואית שהוצגה על-ידי הסניגור בבוקר הדיון אך לימדה שפנה באותו בוקר לבית-החולים בטענה שסובל הוא מכאבים בחזה, וכי לא ניתן היה ללמוד ממנה שאומנם נבצר ממנו להופיע למשפט.

בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי אין לנתק את החלטת בית-משפט השלום מן האירועים שקרו שבוע ימים לפני-כן, כאשר בבוקר הדיון הגיש הסניגור תעודה רפואית וביקש לדחותו. בית-משפט השלום נענה אז לבקשה למרות התנגדות המדינה, וקבע את המועד הנדון שאליו הוזמנו העדים בשנית, תוך הדגשה כי הדיון יתקיים במועד.

הטענה היחידה הצריכה לפנים בבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, נוגעת לקיום דיון ושמיעת עדים ללא נוכחות המבקש. אכן, על-פני הדברים, הטענה מעוררת בעיה משפטית, אך בנסיבות המקרה אין בה עילה למתן רשות ערעור. כאמור, המבקש עשה ככל יכולתו על-מנת לעכב את בירור הדיון. מנגד, העדים עצמם נחקרו על-ידי הסניגור חקירה שכנגד, ובבקשתו למתן רשות ערעור לא הצביע המבקש על שאלה, שלו נשאלה, יכלה היתה לשנות את תוצאות המשפט. לפיכך, נמצא שלא נגרם לו עיוות-דין.

הבקשה נדחית.