רע"פ 9159/07 סלימאן אלטורי נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 8.9.05, לבית-משפט השלום בפתח-תקוה כתב אישום (ת.פ. 3602/05), המייחס לו עבירה של ריבוי נישואין לפי סעיף 176 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש נשוי לפאטמה אלטורי מזה כעשרים שנה ולהם נולדו 10 ילדים. ביום 19.7.00 נשא המבקש לאישה את רביחה שאהר עבד אל מונעם אבו עואד, וביום 20.10.03 אישר בית-הדין השרעי לאזור התיכון בטייבה את קיום הנישואין.

בית-משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד השופטת נ' דסקין ) הרשיע, ביום 13.3.06, את המבקש – על-פי הודאתו – בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום.

הצדדים הגיעו לכלל הסדר טיעון במסגרתו הגבילה עצמה המשיבה לעתירה לעונש של 7 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס, ואילו בא-כוח המבקש עתר לענישה צופה פני עתיד בצירוף קנס.

יש לציין, כי במסגרת טיעוני ההגנה לעונש, העידה כעדה לאופי האישה הראשונה, אשר דיברה בחום רב על המבקש והציגה את נקודת ראייתה באשר לנישואים השניים. לטענתה, היא עייפה, אינה חשה בטוב והיא זו שביקשה מהמבקש להתחתן בשנית, הגם שהם חיים יחד באושר ובעושר.

ביום 19.6.06 גזר בית-משפט השלום (כבוד השופטת נ' דסקין ) על המבקש את העונשים הבאים: שבעה חודשי מאסר בפועל; תשעה חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה בה הורשע וכן קנס בסך של 7,500 ש"ח או 60 ימי מאסר למקרה שהקנס לא ישולם.

על גזר הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורו טען המבקש, כי יש להסתפק בעונש מותנה שישיג לטעמו את מטרות הענישה, או לחילופין להקל בעונשו באופן שניתן יהיה לבצעו בדרך של עבודות שירות. כמו-כן טען המבקש, כי במסגרת הסדר טיעון שהושג, כאמור, הגבילה עצמה המשיבה לעתירה לעונש של שבעה חודשי מאסר בפועל ובית-משפט השלום אימץ רף עליון זה, תוך שהתעלם מנסיבות המצדיקות לשיטתו הקלה בעונשו. עוד טען המבקש, כי בית-משפט השלום לא נתן משקל לחלוף הזמן מיום ביצוע העבירה (ביולי 2000) ועד למתן גזר הדין (ביוני 2006), כאשר כתב האישום הוגש רק ביום 23.11.05, ולכך שהמבקש חסך זמן שיפוטי לאחר שהודה בהזדמנות הראשונה והביע חרטה כנה. עוד הוסיף וטען המבקש, כי בית-משפט השלום לא נתן ביטוי לדבריו, כי לו ידע שהוא מבצע עבירה, היה מבקש היתר נישואין.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ס' רוטלוי והשופטות ע' סלומון

צ'רניאק ו י' שיצר ) קיבל באופן חלקי את הערעור והפחית את עונשו של המבקש לחמישה חודשי מאסר בפועל בלבד, ואף הקנס הופחת לסכום של 2,000 ש"ח, בקובעו, כי יש ליתן משקל נוסף לזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירה ועד למתן גזר הדין. כמו-כן, הוחלט להפחית את הקנס לאור תקופת המאסר שהוטלה על המבקש ומקום בו מבחינת מדיניות ענישה המבקש לא יצא נשכר כלכלית מעצם ביצוע העבירה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי, כאמור.

עיקר טענת בא-כוח המבקש הוא, כי שגה בית המשפט המחוזי, כאשר לא נתן לו את האפשרות לרצות עונשו בדרך של עבודות שירות בשקלול כל נסיבותיו. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא התייחס כלל לשאלת המרת העונש לעבודות שירות ואף לא הזכיר מושג זה בפסק הדין, ובכך נגרם למבקש עיוות דין.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, בקשת רשות הערעור מופנית כנגד חומרת העונש שהושת על המבקש ודרך ריצויו, וטענות מסוג זה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, זולת באותם מקרים בהם מתגלה סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת, אולם אין המקרה של המבקש נמנה על מקרים אלה. עוד מוסיפה וטוענת באת-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש הינו ראוי ונמצא בטווח הענישה עליו הסכימו הצדדים, עת הוסכם במסגרת הסדר הטיעון, כי התביעה תגביל עצמה לעונש של שבעה חודשי מאסר ואילו ההגנה תטען כרצונה.

החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

יתרה מכך. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97). במקרה שלפני, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בעבירות מהסוג שביצע ולא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה.

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. מעיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה, כי הוא היה מודע היטב לבקשתו של המבקש להטיל עליו עונש שניתן יהיה לרצותו בדרך של עבודות שירות (ראו פסקה 3 לפסק הדין). ברם, בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לקבוע כי העונש ירוצה בדרך של עבודות שירות – חרף ההקלה שניתנה בעונש – וזאת בשל הצורך להוקיע ולמגר את הנגע החברתי של ריבוי נישואין.

יתרה מכך. העונש שהוטל על המבקש סביר וראוי ותואם את העונשים המוטלים בעבירות מסוג זה. זאת ועוד. העונש שהוטל על המבקש אף נמצא בטווח הענישה עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון, לפיו התביעה התחייבה להגביל עצמה לעונש של שבעה חודשי מאסר בפועל ואילו ההגנה יכולה הייתה לטעון כרצונה.

לסיום אעיר, כי בית-משפט זה כבר קבע, כי בעבירות ריבוי הנישואין, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי ולהרתעת עבריינים בכוח (ראו למשל, ע"פ 185/82 אחמד בן עטייה גודה נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 85). בנסיבות המקרה דנן נראה, כי הן בית-משפט השלום והן בית המשפט המחוזי נתנו משקל רב לנסיבותיו האישיות של המבקש, ובית המשפט המחוזי אף הקל בעונשו. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל מקום להקלה נוספת בעונשו של המבקש.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 29.10.07 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר – מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 3.2.2008 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.