רע"פ 9170/08 יגאל דיין נ. מדינת ישראל-עיריית תל אביב

כנגד המשיבים הפורמליים 2-5 לבקשה זו, חברת "מישמיש 17 החזקות בע"מ" (להלן: " מישמיש"/העסק ), מיכאל דוד דרמן, אורן אלקלעי ושרון זוכוביצקי (להלן: הבעלים הקודמים ), הוגש כתב אישום ב בית המשפט

לעניינים מקומיים תל-אביב-יפו (תיק פ' 12406/06), אשר ייחס להם עבירה של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון, לפי סעיף 4 בצירוף סעיפים 14 ו-15 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים ). זאת, בגין ניהול מסעדה ומכירת משקאות משכרים לצריכה במקום ההגשה בהעדר רישיון עסק כדין.

ביום 29.3.2007 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים תל-אביב-יפו (כבוד השופט א' ספיר ) את המשיבים הפורמליים 2-4 לבקשה זו בעבירה אשר יוחסה להם בכתב האישום, על פי הודאתם, וביום 24.5.2007 גזר בית המשפט

את דינם. בנוסף לקנסות שהוטלו עליהם, ציווה עליהם בית המשפט להפסיק העיסוק בעסק. כן צווה, כי לא ינהל אדם בחצרים אלו עסק טעון רישוי ללא רישיון או היתר זמני כדין, ונאסרה העברת הבעלות או החזקה בעסק, אלא למי שמחזיק ברישיון עסק או היתר זמני כדין. עוד נקבע, כי ההוראות בדבר סגירת העסק והאיסור על העברתו יכנסו לתוקפן ביום 18.7.2007, ויפקעו אם וכאשר יתקבל רישיון. אם יתקבל היתר זמני- יראו את הצווים הללו כצווים שהותלו לכל תקופת ההיתר הזמני.

המבקשים בבקשה שבפניי רכשו את העסק "מישמיש" מן הבעלים הקודמים.

ביום 6.8.2007 הגיש המבקש 1 ל בית המשפט לעניינים מקומיים בקשה לבטל את צו הסגירה שהוצא לעסק או לדחותו, בטענה כי הוא פועל להשגת רישיון. הרשות לאיכות הסביבה הסכימה, לפנים משורת הדין, לעיכוב ביצוע גזר הדין עד ליום 23.9.2007. בחודש ספטמבר 2007 קיבלו המבקשים היתר זמני להפעלת העסק עד ליום 11.1.2008. ביום 15.1.2008 שלחה עיריית תל-אביב-יפו מכתב למבקשים, בו הם חויבו לסגור את העסק תוך 7 ימים, בהתאם לצו הסגירה שהוצא לעסק.

ביום 22.1.2008 הגישו המבקשים ל בית המשפט לעניינים מקומיים בקשה למתן צו ארעי לעיכוב ביצוע גזר הדין שניתן בתיק פ' 12406/06. במסגרת הבקשה, טענו הם לראשונה כי צו הסגירה אינו חל עליהם, מכיוון שרכשו את העסק עוד בטרם החלו ההליכים המשפטיים וניתן צו הסגירה. עוד נטען, כי כתב האישום נגד "מישמיש" הוגש רק ימים ספורים לפני חתימת החוזה, ולכן לא ידעו הם על ההליכים שנפתחו נגדה. לטענת המבקשים, סברו הם כי לעסק רישיון כדין, אם כי לא בדקו זאת באגף לרישוי עסקים. המשיבה טענה, כי פסק הדין שהורה על הסגירה הינו פסק דין חלוט ולבית המשפט אין סמכות לשנותו, וכי אמנם ל בית המשפט סמכות ליתן ארכה במקרים נדירים, אך המקרה דנן אינו נכלל ביניהם.

ביום 25.5.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופטת י' רוטנברג ) את בקשת המבקשים. בית המשפט ציין, כי אין כל צורך לדון בשאלות המשפטיות שמעלים המבקשים, לפי שדין בקשתם להידחות לאור התנהלותם ; נקבע, כי מי שמבקש מ בית המשפט ארכה, כפי שעשו המבקשים ביום 6.8.07, ומקבלה, לא יכול לטעון בתום תקופת הארכה, כי הצו כלל אינו מחייבו. כמו כן, למן היום בו ניתן צו הסגירה חלפה למעלה משנה, במהלכה שבו והצהירו המבקשים בהזדמנויות שונות כי הם מודעים לקיומו של צו הסגירה ולמשמעותו. כך, ביום 5.6.2007 חתמו המבקשים על מכתב התחייבות בו נאמר, כי ידוע להם דבר קיומו של צו הסגירה, וכי הוא חל על כל אדם. עוד נקבע, כי טענת המבקשים, לפיה הם עוסקים בעסק מיום 1.1.2007 הינה תמוהה, לאור עובדות שונות בתיק, ביניהן העובדה כי ביום 6.8.2007 הגיש המבקש 1 ל בית המשפט בקשה בה כתב כי הוא "בעלים חדש של העסק". כמו כן, בסיכום הדיון מיום 9.7.2007 נכתבו דבריו של המבקש 1, כי הוא "הבעלים החדשים של העסק מזה כחודשיים".

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים הגישו המבקשים ערעור ל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עפ"א 80106/07). בערעורם שבו המבקשים וטענו, כי החלו להפעיל את העסק המדובר 6 חודשים טרם מתן גזר הדין שהורה על סגירתו, ומשכך, צו הסגירה אינו חל עליהם. ביום 17.9.2008 דחה בית המשפט

(כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק ) את הערעור, בקבעו כי טענתם המשפטית של המבקשים נעדרת תשתית עובדתית, מאחר ולא הוכיחו כי אכן החלו להפעיל את העסק לפני שניתן צו הסגירה. יתרה מזאת נקבע, כי אף אילו עלה בידי המבקשים להוכיח כי החלו בהפעלת העסק טרם ניתן צו הסגירה, לא היה מקום לקבל את עמדתם. זאת, לאור התנהלותם של המבקשים, כפי שזו פורטה בהכרעת בית המשפט

לעניינים מקומיים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

המבקשים שבים וטוענים, כי צו הסגירה שניתן כנגד הבעלים הקודמים אינו חל עליהם, מאחר שהם הפעילו את העסק בטרם ניתן צו הסגירה.

המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור. לטענתה, שתי הערכאות הקודמות דחו את הטענות העובדתיות שבבסיס הבקשה וקבעו, כי בהעדר תשתית עובדתית, אין מקום לקיים דיון בשאלה המשפטית שמעלים המבקשים. עוד טוענת המשיבה, כי על כל פנים אין מקום לדון בטענתם של המבקשים לפיה צו הסגירה אינו חל עליהם, משום שהם הציגו מצג ברור, במשך חודשים ארוכים, לפיו הצו חל עליהם.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

כמו כן, טענתם המשפטית של המבקשים נסמכת על טענתם העובדתית, לפיה החלו לעסוק בעסק עוד טרם ניתן צו הסגירה. טענה זו נידונה בערכאה הדיונית, אשר הביעה ספק רב באשר לאמיתותה. כידוע, הלכה היא, כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). בנסיבות העניין לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בממצאים שבעובדה. יוער, כי אף בהתייחס לטענה העובדתית גופה דין הבקשה להידחות, לפי שכאמור, אמיתותה מוטלת בספק, כפי שעולה מחומר הראיות שהיה בפני

בית המשפט

לעניינים מקומיים.

למעלה מן הנדרש יצוין, כי לאור התנהלותם של המבקשים, אין מקום לטענתם כנגד תחולת הצו להישמע ;

המבקשים ביקשו, וקיבלו, ארכה מ בית המשפט לעניינים מקומיים, על מנת להשיג רישיון עסק. כן הוצא למבקשים היתר זמני להפעלת העסק מאת עיריית תל-אביב-יפו. כמו כן, כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט

לעניינים מקומיים, המבקשים הצהירו בהזדמנויות שונות כי ידועה להם עובדת קיומו של צו הסגירה וכי הם מבינים את משמעותו. בכל אלו למעשה, קיבלו המבקשים על עצמם את הצו. משתמו הארכות שניתנו להם, שוב אין המבקשים יכולים לטעון כי הצו אינו חל עליהם. לאור כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.