רע"פ 9172/12 לאוניד יונדין נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 28.11.2012 (עפ"ג 4025-08-12, כבוד הנשיאה ד' ברלינר והשופטים ג' קרא ו- מ' סוקולוב ). במסגרתה נדחה ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 20708-09-11, כבוד השופט ב' שגיא , מיום 24.6.2012).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרם חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) וריבוי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק. לפי המתואר בכתב האישום, במספר רב של הזדמנויות בין חודש נובמבר 2010 ליום 4.9.2011 הכה המבקש את המתלוננת, אימו, ילידת שנת 1949. בין היתר, ביום 20.8.2011 או במועד סמוך לכך תקף המבקש את המתלוננת וכן וביום 4.9.2011, הכה אותה בפניה ובגופה באמצעות אגרופיו, הפילה על הרצפה והכה בעודה שוכבת, תוך שהוא מושך בשערות ראשה. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו למתלוננת דימומים וחבלות בחלקים רבית מגופה.

ביום 21.5.2012 הרשיע בית משפט השלום בתל אביב-יפו את המבקש בעבירה של גרם חבלה חמורה שיוחסה לו, אולם זיכה אותו מחמת הספק מעבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית. באשר להרשעה, בית המשפט קבע כי נמצאו די ראיות להוכחת האירוע שהתקיים ביום 4.9.2011 וביניהן – עדות המתלוננת, שעל אף שהייתה מתונה בתיאור האלימות יותר מהודעתה במשטרה, נמצא כי אין הדבר פוגם במהימנותה והוא מוסבר על רקע ניסיונה לצמצם את הפגיעה בבנה. מסקנה זו נתמכה בראיות שנגעו לאופיין של החבלות אשר תואם את תיאור המתלוננת בדבר אופי המכות שספגה; החבלות שאותרו על ידיו של המבקש ביום שנעצר וכן בגדיו המגואלים בדם; עדויות בדבר אמרות המתלוננת במשטרה – בפני העובד הסוציאלי של בית החולים, בפני עובד מד"א ולרופאה המטפלת. כן קבע בית המשפט כי הוא לא התרשם שעדותו של המבקש הייתה כנה, הן בצורת דיבורו והן בגרסתו. כן ציין בית המשפט כי המבקש לא הציג ולו ראייה יחידה לתימוכין בגרסתו. על כן, ולאחר שדן באופי החבלות, קבע בית המשפט כי הן עולות כדי "חבלה חמורה", בהגדרתה בחוק. אולם, באשר לאישום הכללי הנוגע לריבוי עבירות תקיפה וכן בנוגע לאירוע מיום 20.08.2011, בית המשפט קבע כי לא הוצגו די ראיות בכדי להרשיע את המבקש. זאת שכן, הוצגו מספר אמירות קצרות וכלליות של המתלוננת, מהן היא חזרה בעדותה וכי היה ראוי ללבן את אמירותיה במסגרת חקירה במשטרה ולנסח את האישומים בצורה מפורטת יותר בכתב האישום.

ביום 24.6.20012, הטיל בית המשפט על המבקש עונש של ארבע שנות מאסר בפועל; הפעלת מאסר מותנה בן שבעה חודשים מתיק ת"פ 4651-01-10, אשר ירוצה במצטבר לעונש שהוטל בתיק זה; מאסר על תנאי של 18 חודשים למשך שלוש שנים ופיצוי למתלוננת בסך 10,000 ש"ח. בית המשפט התייחס לכך שהאירוע הוא אירוע חמור בו תקף המבקש את אימו המבוגרת. בהמשך לכך, בית המשפט נתן משקל לכך שלמבקש עבר פלילי במסגרתו הורשע בהכאת אימו ולכך שמספר חודשים לאחר שחרורו ממאסר חזר וביצע את העבירות שהורשע בהן. עוד ציין כי אין לתת לו הקלה שכן לא הביע חרטה כלל.

על גזר דינו של בית המשפט השלום הגיש המבקש ערעור בפני בית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעורו.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט השלום בכך שהרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לטענתו, המתלוננת לא הגישה תלונה כנגדו וכן כי הוא אינו שולט בשפה העברית. עוד טוען המבקש כי הוא לא נחקר במשטרה מאז יום מעצרו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה. יצוין כי בפנייתו לבית משפט זה, פנה המבקש ללא ייצוג משפטי. יחד עם זאת, בשתי הערכאות הקודמות יוצג המבקש על ידי הסנגוריה הציבורית. לאחר שעיינתי בבקשתו, לא מצאתי כי יש להורות על מתן ייצוג אף בהליך זה. אציין כי על אף הכרזתו של המבקש כי הוא אינו שולט ברזי השפה העברית, בית המשפט המחוזי התרשם שהוא מבין עברית היטב (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 28.11.2012).

כידוע, הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה , ודי בטעם זה בלבד כדי להביא לדחיית הבקשה. למעלה מן הצורך אציין כי עניינו של המבקש נבחן על ידי שתי ערכאות אשר נתנו דעתן לכלל השיקולים הרלוונטיים, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין. החלטותיהם של בתי המשפט מנומקות ומבוססות ולא מצאתי מקום להתערב בהן. אשר לגזר הדין, ברי, המעשים שביצע המבקש הם חמורים וקשים. מדובר באלימות קשה שהופעלה כלפי אישה מבוגרת, שהיא אימו. נוסף על כך, אין מדובר במעידה חד פעמית, אלא במעשים חוזרים ונשנים. על כן, אני סבור כי צדק בית משפט השלום משהטיל על המבקש עונש משמעותי שירחיקו מן החברה לתקופה שנקבעה. אביע תקווה כי המבקש ישנה את דרכיו וינצל את תקופת מאסרו בכדי להסתייע בגורמי הטיפול, למענו ולמען אימו.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.