רע"פ 9173/02 אריה רוס נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש – ששימש כסגן החשב במטה הארצי של המשטרה - הוגש כתב אישום, המייחס לו, בארבעה אישומים, עבירות של מעשים מגונים והדחה בחקירה. את העבירות ביצע, כך על פי כתב האישום, בשלוש שוטרות ששירתו תחת פיקודו ביחידת החשבות. האישום הראשון ייחס למבקש ביצוע מעשים מגונים במתלוננת י.ק. בין השנים 1995-1993. האישום השני ייחס למבקש ביצוע מעשים מגונים במתלוננת י.ל. בין השנים 1991-1990. האישום השלישי ייחס למבקש ביצוע מעשים מוגנים במתלוננת י.כ. בין השנים 1994-1991. האישום הרביעי ייחס למבקש עבירה של הדחה בחקירה שביצע כלפי המתלוננת י.ק.

בית משפט השלום החליט לזכות את המבקש מן האישום הראשון מחמת הספק ולהרשיעו ביתר האישומים. על המבקש הושת עונש מאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים שירוצו בעבודות שירות ומאסר על תנאי של תשעה חודשים למשך שנתיים שלא יעבור את העבירות בהן הורשע.

2.ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו. בית המשפט החליט לזכות את המבקשת מאישום 2 בשל התיישנותו. בית המשפט דחה את טענותיו של המבקשת כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט השלום. לעניין ההרשעה באישום 4, היא עבירת ההדחה, קבע בית המשפט המחוזי:

"מתמליל השיחה בין המערער למתלוננת.... עולה בבירור כי המערער מבקש לשכנע את המתלוננת למסור הודעת שקר. טענת המערער כי רק רצה להסתיר מהחוקרים קיומו של רומן בינו לבין המתלוננת, איננה נתמכת בתמלילי השיחה הנ"ל. זאת ועוד, אף אם היתה טענה זו נכונה, הרי שאין בה כדי להועיל. יסוד העבירה הוא הנעת אדם למסור הודעת שקר, ואין נפקה מינה, אם הודעה זו התייחסה לפרטי אשמה שיוחסה לנאשם או לעניין אחר שקשור לחקירה שהתנהלה נגדו".

בית המשפט הפחית את תקופת המאסר שהוטלה על המבקש לחודשיים ימים.

3.כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מלין המבקש. הוא טוען כנגד הממצאים העובדתיים שקבעו הערכאות דלמטה ביחס לאישומים 3-4. עוד טוען המבקש, ביחס לאישומים 3 ו-4, כי מדובר ב"זוטי דברים". המבקש מעלה טענות כנגד הליך החקירה שניהלה המשטרה כנגדו. המבקש טוען כי לא התקיים בו יסוד נפשי של כוונה הנדרש להרשעה בעבירת ההדחה.

4.דין הבקשה להידחות. לא זאת בלבד כי עניינו של המבקש אינו מצדיק מתן רשות ערעור בגדר "גלגול שלישי", אלא ששתי ערכאות בחנו את עדותן של המתלוננות י.ק. ו-י.כ וקבעו, כי עדותן מהימנות, ולא ראיתי כל סיבה לסטות ממסקנה זו. לגבי טענת "זוטי דברים", עדיף היה כי טענה זו כלל לא הייתה מועלת. לגבי הפגמים שהיו בהליך החקירה, בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זו וקבע כי לא היה בה כדי להביא לזיכויו, ולא ראיתי לסטות ממסקנתו. אשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההדחה, נקבע בבית המשפט העליון ברע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל , פ"ד נה (5) 729, כי אין מקום לדרוש הוכחת רצון לשיבוש החקירה, ומספיקה מודעות הנאשם לכך שיש בהתנהגותו כדי להביא אחר לידי מסירת הודעת שקר בחקירה, תוך שהוא שואף להשגת אחת מן המטרות המנויות בסיפא של סעיף 245(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. מכל מקום, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש ביקש לפגוע בחקירת המשטרה שהתנהלה כנגדו, על-ידי שכנוע המתלוננת י.ק. למסור הודעת שקר.

סופו של דבר – הבקשה נדחית.