רע"פ 9175/09 יעקב בן יששכר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בע"פ 7206/09 (כבוד השופטת י' אמסטרדם ) מיום 17.6.2009 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב (ת 33824/06, כבוד השופטת נ' פראג ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בגין נהיגה ברכב ללא רישיון רכב תקף. בתאריך 3.7.2006 דן בית המשפט לתעבורה את המבקש בהעדרו, לאחר שלא התייצב לדיון על אף שהוזמן כדין. לאחר שבקשותיו לביטול פסק הדין נדחו, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בע"פ 70091/08 (כבוד השופט ר' בן יוסף ), אשר ביום 15.5.2008 קיבל את הערעור והורה להחזיר את התיק לבית המשפט לתעבורה לבירור עובדתי. ביום 2.9.2008 התקיים דיון בפני בית המשפט לתעבורה והמבקש בחר שלא להשיב לאשמה, כשהוא מציין כי בכוונתו לערער לבית משפט זה על החלטת בית המשפט לתעבורה שלא לפסול עצמו בתיק דנן. הדיון נדחה לתאריך 4.1.2009 והמבקש הוזהר בחובת התייצבות, אולם במועד זה הוא לא התייצב לדיון, נשפט בהעדרו, הורשע במיוחס לו ונגזר עליו קנס בסך 1000 ש"ח וחודשיים פסילה על תנאי. בקשותיו לביטול פסק הדין נדחו על ידי בית המשפט לתעבורה.

המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי מרכז, אשר ביום 16.6.2009 דחה את הערעור בקובעו כי למבקש לא היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, ועניין זה מקבל משנה תוקף כשהמבקש לא התייצב לדיון בעניינו זו הפעם השנייה, לאחר שפסק הדין הראשון שניתן בהעדרו בוטל, והתיק הוחזר לבירור מחדש לבית המשפט לתעבורה, וזאת לפנים משורת הדין ותוך התחשבות בו. לעניין הטענה לעיוות דין נקבע כי

בעניין זה נטען שהמבקש כופר באישומים נגדו וטוען שלא נהג ברכב, והרכב גם לא היה כשיר לנסיעה, אך הוא לא הגיש תצהיר מטעמו המפרט את טענותיו. התצהיר שהוגש מטעמה של גב' אוסנת אלוס, כולל "עדות שמיעה" ואין בו ממצא עובדתי של מי שנכחה במקום. על כן נקבע כי לא הוכח כי יגרם עיוות דין באם לא יבוטל פסק הדין, ואף לא הוכח כי במועד ביצוע העבירה היה בידי המבקש רישיון רכב תקף, וכן לא הוצג אישור כי הרכב הושבת מנהיגה במועד הרלוונטי לכתב האישום. משכך נקבע כי במצב דברים זה, ולאחר שניתנה למבקש, לפנים משורת הדין, הזדמנות שנייה להוכיח טענתו, והוא בחר שלא להתייצב לדיון – לא יכול הוא להלין כי לא ניתן לו יומו בבית המשפט.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו הרשעתו נעשתה ללא כל הליך נאות וראוי ונגרם לו עיוות דין. כמו כן הוא טוען כי יש בידיו ראיות הגנה ממשיות אשר מוכיחות כי לא ביצע את המיוחס לו. בסיכומו של דבר לטענתו יש לקבל את בקשתו לשם מניעת הרשעת שווא.

המשיבה טוענת כי מקרה זה לא מעורר כל סוגיה משפטית עקרונית המציקה מתן רשות לערעור לבית משפט זה. לגופו של עניין לטענתה המבקש לא היה נכון לנצל את ההזדמנות שניתנה לו להוכיח את טענותיו, ובמקום זאת בחר שלא להשיב לאשמה, ואף לאחר מכן לא התייצב לדיון. במצב דברים זה אין כל מקום לבחון את טענותיו בגלגול שלישי, וזאת בייחוד לאור התנהלותו הבעייתית, שכן הוא בוחר לעשות דין לעצמו ולא להתייצב לדיונים, אך מאידך הוא אינו מהסס לנקוט בריבוי הליכים. מכאן שאין כל הצדקה ממשית לבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסק הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, וחרף טענותיו המבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופה דין הבקשה להידחות. לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ומולה עומדים זכויות ואינטרסים נוגדים. מתן אפשרות במקרים מסוימים לתת פסק דין בהיעדר הנאשם משקף את " האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי " (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009)). הוראות החוק בעניין מתן פסק דין בהיעדר אינן בעלות גוון טכני, אלא בבסיסם עומדים שיקולים מהותיים ביותר. הם נועדו למנוע "מצבים בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. בשני המקרים רואים את הנאשם כמודה בעובדות של כתב האישום וניתן לדון בעניינו שלא בנוכחותו ולגזור את דינו" (רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 793, 799 (2003)). על כן, היעדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שארע בענייננו. משכך היה, הנטל הוא על המבקש לבטל את פסק הדין להראות כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין כשם שמורה סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. עמד על כך בית משפט זה:

"נחזור ונזכיר בהקשר זה כי בשלב הדיון בבקשה הסתיים ההליך הפלילי, המבקש הורשע, ודינו נגזר. על-מנת לשכנע את בית-המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק-הדין ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי-התייצבותו לדיון. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום-לב, אינה יכולה להצדיק אי-הופעה לדיון. דין דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך-הדין המייצג נאשם או לגבי טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו. עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש – וזו האפשרות השנייה – שאי-היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל, לדוגמה אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שכחה גרדא, אולם מבקשתו עולה באופן חד-משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה הוא לא שהה בתוך גבולות המדינה כלל. בנסיבות אלה החלטה שלא לבטל את פסק-הדין תגרום למבקש עיוות דין, שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו" ( פרשת איטליא , עמ' 803).

בנסיבות העניין אין בטענות המבקש כל הצדקה לביטולו של פסק הדין, ואין כל הצדקה למתן רשות ערעור על פסק דינו המבוסס והמנומק של בית המשפט המחוזי. המבקש זומן כדין לדיון הראשון בעניינו ולא התייצב ועל כן כדין נשפט בהעדרו, על אף זאת לפנים משורת הדין בוטל פסק הדין הראשון על ידי בית המשפט המחוזי, והתיק הוחזר לבית המשפט לתעבורה. למבקש ניתנה הזדמנות להוכיח את טענותיו, אולם הוא בחר שלא לעשות כן, ולאחר מכן לא התייצב לדיון שנקבע, וזאת לאחר שהוזהר על ידי בית המשפט לתעבורה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין בידו שום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון ביום 4.1.2009. על כן אין הוא יכול להלין אלא על עצמו כאשר בחר לנהוג בדרך זו במקום לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות שניתנה לו להוכיח את טענותיו לגופו של עניין. כמו כן, נראה כי בית המשפט המחוזי בחן את כלל טענותיו ודחה אותם בצורה מבוססת ומנומקת. יתר על כן, אף לא שוכנעתי כי פסק הדין יוצר עיוות דין המצדיק את ביטולו בהתאם להלכה הפסוקה של בית משפט זה. אשר על כן, נראה שזהו בדיוק המקרה בו אין לאפשר לנאשם לסכל את ניהול ההליך המשפטי באמצעות אי התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו, ובצדק הוא נשפט בהעדרו.

סוף דבר, הבקשה נדחית.