רע"פ 9197/12 חנוך לוי שחר נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט

ר' בן-יוסף ) מתאריך 29.11.2012 ב-עפ"ת 23405-10-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' קריספין-אברהם ) מתאריך 19.09.2012 ב-תת"ע 24147/10.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תיאור העובדות וההליכים הקודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בגדרו נטען כי בתאריך 17.01.2010, בסמוך לשעה 02:30, נהג המבקש בכביש מס' 2 לכיוון דרום, כשלצידו נוסעת נוספת ברכב (להלן: הנוסעת ). המבקש נעצר לביקורת על ידי שוטרים, וסירב להבדק במכשיר "ינשוף" לצורך בדיקת שכרות, אף על פי שנדרש להבדק כדין. כמו כן, הואשם המבקש בכך שנהג בלא רישיון נהיגה בתוקף, שכן תוקף רשיון הנהיגה שלו פג בתאריך 29.06.2009.

נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בנהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף

62(3) ל פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ), ובנהיגה ללא רשיון נהיגה, עבירה לפי סעיף 10(א) ל פקודת התעבורה . יאמר כבר עתה, כי הבקשה שבפני מתמקדת אך ורק בעבירת הנהיגה בשכרות.

3.

עניינו של המבקש הובא תחילה בפני בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו. במסגרת פרשת התביעה, סוכמה השתלשלות האירועים כך: המבקש נהג ברכבו, כמתואר בכתב האישום, ונעצר לביקורת אקראית. השוטרים הבחינו בריח אלכוהול הנודף מפיו של המבקש, ולכן שאלו את המבקש האם שתה משקה אלכוהולי, והמבקש השיבם בשלילה. המבקש סירב לבצע בדיקת "נשיפון" (ערכת בדיקה ניידת, אשר ביכולתה לתת אינדיקציה לכך שריכוז האלכוהול בדמו של הנבדק גבוה), ולכן עוכב לצורך בדיקה במכשיר "ינשוף" (מכשיר אלקטרוני, המסוגל לקבוע את רמת האלכוהול בדמו של הנבדק) אך סירב גם לבדיקה זו. בפרשת ההגנה, הסתפק הסניגור בהגשת סיכומים, ונמנע מהעדת המבקש או הנוסעת.

4.

בית משפט השלום הנכבד קבע, על פי הראיות שהוצגו בפניו, כי המבקש קיבל הסבר, התואם את דרישות המחוקק, באשר לבדיקת השכרות וההשלכות של סירובו להיבדק. בית משפט השלום הנכבד הוסיף וקבע כי התנהלותו של המבקש מצביעה על כך ש-"היה לו מה להסתיר מהשוטרים, ולכן נמנע מלשתף פעולה עם הליך הבדיקה, מראשיתו ועד סופו. ההגנה לא הציגה כל גרסה חלופית, שיש בה כדי להסביר את סירובו הנחרץ של הנאשם לשתף פעולה עם הליך הבדיקה כולו".

בית משפט השלום ציין כי הסניגור טען בסיכומיו שלא התברר, מבחינה עובדתית, האם היה בידי השוטרים במקום מכשיר "ינשוף". בית משפט השלום קבע כי לשאלה זו אין נפקות בענייננו, שכן "די בכך שהנאשם סירב לבצע [את] בדיקת הנשיפון ובריח האלכוהול שנדף מפיו של הנאשם, כדי ליתן אינדיקציה לשכרות ולגיטימציה לדרישה להיבדק".

נוכח כל אלה, הרשיע בית משפט השלום הנכבד את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו. בגזר הדין, הושתו על המבקש העונשים הבאים: קנס בסך 2500 ש"ח, פסילה בפועל למשך תקופה של 30 חודשים, פסילה על תנאי למשך 6 חודשים לתקופה של 3 שנים, כשהתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירות של נהיגה בשכרות או נהיגה בזמן פסילה, והתחייבות עצמית בסך 15,000 ש"ח שלא לעבור במשך 3 שנים עבירות מהסוג שבהן הורשע.

5.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, ובו טען הן כנגד הרשעתו הן כנגד חומרת העונש. בפסק דינו הקצר דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את הערעור במלואו, וקבע:

"ארשה לעצמי לומר, שמותר לערעור זה לולא היה מוגש. עסקינן בפירוש בערעור על ממצאים חד-משמעיים וברורים שקבע בית משפט קמא, תוך שהוא מאמין לשוטר כאשר המערער לא העיד וכאשר באו די והותר ראיות בפני בית משפט קמא להרשעתו בדין... מדובר בגזר דין שאיננו מחמיר, הולם את נסיבות העבירות ולכן איננו מצדיק התערבות".

מכאן הבקשה שבפני.

טענות המבקש

6.

המבקש, אשר היה מודע להלכת בית משפט זה בנוגע למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", טען כי עניינו מעלה שאלה משפטית הנוגעת למשמעות הסירוב לביצוע בדיקה. לדבריו, הוא סירב רק לבדיקה באמצעות "נשיפון", ולא לבדיקה באמצעות "ינשוף", וכי רק סירוב לבדיקה באמצעות "ינשוף" נחשבת בדין כנהיגה בשכרות. בהקשר זה ציין המבקש כי הממצאים העובדתיים אותם קבע בית משפט השלום מבוססים על עד תביעה אחד בלבד, וכי יש לזקוף לחובת המשיבה את העובדה שלא הביאה עדים נוספים "אשר היו יכולים לשפוך אור ופרטים נוספים על האירוע".

לחילופין, טוען המבקש כי "עניינו מעלה סוגיה אנושית-מצפונית אשר מקימה עילה למתן רשות ערעור לבית משפט נכבד זה", שכן לשיטתו לא ניתן די משקל לנסיבותיו האישיות הקשות: היותו אב חד-הורי לילדה בת 10 חודשים, הזקוק לרשיון הנהיגה שלו לפרנסתו, ואשר נותק מהוריו בהיותו בן 14 בלבד.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי

דין הבקשה להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

8.

הערכאה הדיונית בעניינו של המבקש קבעה – כממצא שבעובדה – שהמבקש סירב לבצע בדיקה כלשהי, הן במכשיר "נשיפון" והן במכשיר "ינשוף". ממצא עובדתי זה נקבע, כזכור, לאחר שהמבקש נמנע מלהעיד להגנתו, ואף נמנע מלהביא לעדות את הנוסעת שהיתה עימו ברכב (ולכן נדרשת תעוזה מסוימת כדי להטיח במשיבה שדווקא היא שנמנעה מזימון עדים רלבנטיים, כפי שטען המבקש בפיסקאות 10-9 לבקשתו). זאת ועוד: המבקש ניסה לערער על הממצא העובדתי הנ"ל בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר דחה את ערעורו מכל וכל. לפיכך, אין לי אלא לקבוע כי מבחינה עובדתית סירב המבקש לבצע בדיקה במכשיר ה-"ינשוף".

9.

במצב דברים זה, חלה בעניינו ההוראה הקבועה בסעיף 64ב(א1) ל פקודת התעבורה :

"שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב או מממונה על הרכב, לתת לו דגימה של אוויר הנשוף מפיו, לשם בדיקה אם מצוי בגופו אלכוהול ובאיזה ריכוז, באמצעות מכשיר שאושר לשם כך בידי שר התחבורה בהסכמת שר הבריאות, בהודעה ברשומות (בסעיף זה – דגימת נשיפה); שוטר רשאי לדרוש מתן דגימה לפי סעיף זה אף בהעדר חשד כי נעברה עבירה לפי פקודה זו".

סעיף 64ד(א) ל פקודת התעבורה מוסיף וקובע כדלקמן:

"סירב נוהג ברכב, או ממונה על הרכב כאמור בפסקה (1) להגדרה "ממונה על הרכב" שבסעיף 64ב, לתת דגימה למעט דגימת רוק, לפי דרישת שוטר כאמור באותו סעיף, יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3)...".

ואילו סעיף 62(3) ל פקודת התעבורה , אליו מפנה סעיף 64ד(א) הנ"ל, קובע כך:

"העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ) ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) ל חוק העונשין :

[...]

מיום 6.12.1979

תיקון מס' 15

ס"ח תש"ם מס' 949 מיום 6.12.1979 עמ' 22 ( ה"ח 1396 )

62.

העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס שלושת אלפים לירות קנס מאה אלף לירות, ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס חמישה עשר אלף לירות:

מיום 7.7.1983

צו תשמ"ג-1983

ק"ת תשמ"ג מס' 4501 מיום 7.6.1983 עמ' 1503

62.

העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס מאה אלף לירות, ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס חמישה עשר אלף לירות 21,000 שקלים:

מיום 13.3.1984

צו תשמ"ד-1984

ק"ת תשמ"ד מס' 4594 מיום 12.2.1984 עמ' 949

62.

העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס מאה אלף לירות, ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס 21,000 שקלים 42,000 שקלים:

מיום 28.8.1984

צו (מס' 2) תשמ"ד-1984

ק"ת תשמ"ד מס' 4674 מיום 29.7.1984 עמ' 2065

62.

העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס מאה אלף לירות, ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס 42,000 שקלים 84,000 שקלים:

מיום 30.4.1985

צו תשמ"ה-1985

ק"ת תשמ"ה מס' 4786 מיום 31.3.1985 עמ' 1000

62.

העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס מאה אלף לירות, ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס 84,000 שקלים 210,000 שקלים:

מיום 1.1.1986

צו תשמ"ו-1985

ק"ת תשמ"ו מס' 4885 מיום 20.12.1985 עמ' 299

62.

העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס מאה אלף לירות, ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס 210,000 שקלים 525 שקלים חדשים:

מיום 1.2.1987

צו תשמ"ז-1987

ק"ת תשמ"ז מס' 5001 מיום 29.1.1987 עמ' 358

62.

העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס מאה אלף לירות, ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס 525 630 שקלים חדשים:

מיום 1.9.1989

צו תשמ"ט-1989

ק"ת תשמ"ט מס' 5209 מיום 8.8.1989 עמ' 1234

62.

העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס מאה אלף לירות, ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס 630 953 שקלים חדשים:

מיום 15.4.1993

צו (מס' 2) תשנ"ג-1993

ק"ת תשנ"ג מס' 5506 מיום 4.3.1993 עמ' 487

62.

העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס מאה אלף לירות, ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס 953 1500 שקלים חדשים:

מיום 11.7.1996

צו תשנ"ו-1996

ק"ת תשנ"ו מס' 5760 מיום 11.6.1996 עמ' 994

62.

העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס מאה אלף לירות, ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס 1500 2000 שקלים חדשים:

מיום 21.8.1996

תיקון מס' 40

ס"ח תשנ"ו מס' 1599 מיום 21.8.1996 עמ' 379 ( ה"ח 2480 )

62.

העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס מאה אלף לירות, ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס 1500 5000 שקלים חדשים:

מיום 27.1.2000

תיקון מס' 51

ס"ח תש"ס מס' 1725 מיום 27.1.2000 עמ' 103 ( ה"ח 2822 )

62.

העובר אחת העבירות האלה, דינו- מאסר שנתיים או קנס מאה אלף לירות, ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס 5000 שקלים חדשים פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977:

מיום 15.12.2005

תיקון מס' 72

ס"ח תשס"ו מס' 2040 מיום 15.12.2005 עמ' 91 ( ה"ח 154 )

62.

העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977:

(3)

הוא שיכור בהיותו נוהג רכב, או בהיותו ממונה על הרכב, בדרך או במקום ציבורי; לענין זה, "שיכור" ו"ממונה על הרכב" – כהגדרתם בסעיף 64ב;"

המסקנה הברורה המוסקת מקריאתן של הוראות חוק אלה היא שסירובו של המבקש לבצע בדיקה במכשיר ה-"ינשוף" הביא לכך שיש לראותו כמי שעבר את העבירה הקבועה בסעיף 62(3) ל פקודת התעבורה . מכוח האמור – הנתון הרלבנטי היחיד לצורך כך הוא סירובו של המבקש לבצע את הבדיקה, בין אם זו היתה מתבצעת על אתר ובין אם היתה מתבצעת על דרך של עיכובו של המבקש והעברתו לתחנת משטרה סמוכה. שתי הערכאות הנכבדות דלמטה קבעו, כאמור, כי המבקש אכן סירב לבדיקה, ולא מצאתי טעם כלשהו להתערב בקביעותיהן.

10.

יש לדחות גם את טיעונו החלופי של המבקש, לפיו נסיבותיו האישיות מצדיקות הקלה בעונשו. כידוע, בית משפט זה יענה לבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" רק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). מובן, ועל כך אין מחלוקת, שהעונש שהושת על המבקש איננו מעלה כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית התואמת את המבחנים שנוסחו ב הלכת חניון חיפה הנ"ל. חלף זאת, טוען כאמור המבקש כי התוצאה אליה הגיעו בתי המשפט שדנו בעניינו "נוגדת את חוש הצדק".

מבלי להביע עמדה בשאלה האם הלכת חניון חיפה "הורחבה" גם למקרים בהם מתעוררת "סוגיה אנושית-מצפונית", כדברי המבקש, אציין כי לטעמי המקרה שבפני איננו מעלה סוגיה שכזו. כמו כן, אין בעונש שהושת על המבקש – שאיננו חמור כלל וכלל, בהתחשב בנסיבות – משום ניגוד עם חוש הצדק. בית משפט השלום הנכבד קבע בגזר דינו כי "לאור האמור בסעיף 40ג(א) ל חוק העונשין, תשל"ז-1977 , ולאחר ששקלתי את השיקולים הנוגעים לעניין, על פי האמור בסעיף 40ט, מצאתי כי מתחם הענישה ההולם את העבירה בה הורשע הנאשם, הינו בין 28 חודשי פסילה בפועל ל-40 חודשי פסילה בפועל". מכאן, שבית משפט השלום התחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, ולכן השית עליו עונש הסמוך לרף התחתון אותו קבע. בית המשפט המחוזי מצא, כאמור, כי: "מדובר בגזר דין שאיננו מחמיר, הולם את נסיבות העבירות ולכן איננו מצדיק התערבות" – ובקביעה זו לא ראיתי לנכון להתערב.

11.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית .