רע"פ 92/07 אליהו נייבדיל נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום לתעבורה בבאר-שבע (ת.ד 1395/03) בגין עבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ביחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ).

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 29.8.02 נהג המבקש ברכב בכביש 31 מכיוון צומת שוקת לכיוון ערוער. בשלב כלשהו סטה רכבו של המבקש לנתיב הנגדי והתנגש ברכב בו נהג אבי מלסה ז"ל; כתוצאה מהתאונה נהרג אבי מלסה, בעוד שאשתו ושני ילדיו שהיו ברכב, נפצעו באופן קל. בכתב האישום נטען שהתאונה נגרמה בשל נהיגתו המהירה והבלתי זהירה של המבקש.

בתאריך 30.10.05 הרשיע בית-משפט השלום לתעבורה בבאר-שבע (כבוד השופט ד' לנדסמן ) את המבקש בעבירות המיוחסות לו, בקובעו כי עצם סטיית רכבו של המבקש מנתיב לנתיב יוצר ראיה לכאורה של נהיגה בלתי זהירה מצידו. בהכרעת הדין קבע בית המשפט, בניגוד לטענתו של המבקש, כי אובדן האוויר בצמיג הקדמי השמאלי נגרם כתוצאה מהתאונה ואין לראות בממצא של העדר אוויר בצמיג הקדמי כגורם לתאונה. בית המשפט התבסס על דו"ח בוחן התנועה אשר ציין, כי הצמיגים לאחר התאונה היו במצב תקין, למעט הצמיג ה"קדמי שמאלי" שהיה עקום וללא אוויר כתוצאה מההתנגשות. בית המשפט לתעבורה דחה את טענת "הנזק הראייתי" בעניין העדר האוויר בשני הצמיגים השמאליים, בנימוק שהמומחה מטעם ההגנה ידע על כך כבר ביום 2.10.02, אך מחדלה של ההגנה בא לידי ביטוי בכך שלא עשתה דבר בעניין כשלוש שנים תמימות.

ביום 14.5.06 גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: קנס בסך 2,000 ש"ח, מאסר או 20 ימי מאסר תמורתו; 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות. 7 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים, והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות או נהיגה בזמן פסילה; ולבסוף, פסילה מלהחזיק רישיון למשך 8 שנים, בניכוי 90 יום של הפסילה המינהלית.

בטרם גזירת עונשו של המבקש נתקבל תסקיר שירות מבחן בעניינו. לפי התסקיר, המבקש הינו בן 51 נשוי ואב לשני ילדים, עובד מזה כ-13 שנים כמנהל מכירות בחברה. בסמוך לעריכת התסקיר, אשתו פוטרה מעבודתה והתברר כי בתו הבכורה מתמודדת עם בעיית התמכרות לסמים. שירות המבחן קבע כי מדובר באדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, אשר עובר משבר בחייו, הן לאור התאונה שעבר, והן לאור התמכרותה של בתו לסמים. שירות המבחן המליץ להעמידו בפיקוח שירות מבחן ולהטיל עליו עבודות שירות לתועלת הציבור (להלן: של"צ ) בהיקף של 400 שעות.

על פסק-דינו של בית המשפט לתעבורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ ) דחה את הערעור בקובעו, כי צדק בית המשפט לתעבורה משבחר שלא ליישם את דוקטרינת הנזק הראייתי בעניין הגלגל השמאלי, שכן לא היה במחדל הנטען כדי למנוע מבית המשפט להגיע לתוצאה אליה הגיע בסופו של יום, ולו סבר בא-כוחו של המבקש כי הבדיקות הנדרשות, לא נעשו על-ידי המשטרה, היה צריך לבקש לבצעם, בו במקום. העלאת אפשרות תיאורטית, שלוש שנים לאחר תחילת המשפט - אפשרות אשר איננה נסמכת על כל ראיה שהיא, אשר לא נבחנה לעומקה ומבלי שהבוחן המשטרתי נחקר ביחס אליה, איננה יכולה להוות תחליף להבאת ראיות ולהסקת מסקנות מאותן ראיות שכן הובאו בפני בית המשפט. בעניין העונש נקבע כי בית משפט השלום שקל את כל השיקולים הרלוונטיים וגזר את עונשו במידה הראויה והמתבקשת.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, שבמסגרתה טוען בא-כוח המבקש בין היתר, כי בוחֵן התנועה התרשל באופן הטיפול ובשמירה על ראיה, אשר יכולה היתה לשמש מפתח לזיכויו של המבקש, או להפחתה במידת העונש שהוטל עליו. לטענתו, סטייתו לנתיב הנגדי נגרמה בשל אובדן אוויר בצמיג השמאלי של הרכב, וכי עקב אובדן זכרונו לא מסר הוא גרסה באשר לאופן התרחשות התאונה.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה כי אין מתעוררת בעניינו של המבקש כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית כנדרש בהכלת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). משכך, אין להעניק למבקש רשות ערעור לערכאה שלישית. כמו כן, עמדת המשיבה הינה כי גם לגופו של עניין אין מקום להתערבות בהכרעת הערכאות דלמטה, וזאת בראש ובראשונה משום שאין מקום להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. זאת ועוד, אין מקום ליישום דוקטרינת הנזק הראייתי בעניינו של המבקש, שכן ההגנה נקטה בכלל של "שב ואל תעשה".

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, ולא הצביע על עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. בראש ובראשונה, הטענות שמעלה בא-כוח המבקש בבקשה זו בנוגע לממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט לתעבורה נשמעו ונדחו על-ידי בית המשפט המחוזי. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מן הראיות ומן העדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205). מקרה זה אינו מקרה חריג אשר מצדיק סטייה מהלכה זו ואת התערבותי בקביעותיו של בית המשפט לתעבורה.

זאת ועוד, צדקו הערכאות הקודמות לי משבחרו שלא ליישם את דוקטרינת הנזק הראייתי בענייננו, שכן לא היה במחדל הנטען כדי למנוע את בית המשפט להגיע לתוצאה אליה הגיע בסופו של יום. לו סבר בא-כוח המבקש, כי היה צורך לבצע בדיקות נוספות בעניין הצמיג השמאלי, מכיוון שלא נעשו על-ידי המשטרה, היה צריך לבקש לבצען על אתר, ולא להעלות את טענתו שלוש שנים מעת שנתקל בתופעה לראשונה. אכן, העלאת אפשרות תיאורטית שלוש שנים לאחר תחילת המשפט, ואשר איננה נסמכת על כל ראיה שהיא, ומבלי שנחקרה כראוי איננה יכולה להוות תחליף להבאת ראיות.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.