רע"פ 9205/18סלימאן נאיף אחמד נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא א' הלמן והשופטים י' שטרית ו- ס' דבור ) בע"פ 56237-03-18 מיום 18.11.2018 במסגרתו התקבל באופן חלקי ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (השופט י' נבון ) בת"פ 9520-01-16 מיום 1.6.2018.

2.

המבקשים הורשעו על פי הודאתם בביצוע 10 עבירות של מסירת ידיעה כוזבת ומסמך הכולל ידיעות כוזבות במטרה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף התשל"ו-1975 (להלן: חוק המע"מ ) ובעבירת שימוש במרמה ותחבולה במטרה להתחמק מתשלום מס לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ.

3.

על-פי עובדות כתב האישום, בין השנים 2012 ל-2013 ביצעו המבקשים עסקאות והוציאו חשבוניות מס בגינן ללקוחותיהם בסך כולל של 9,376,989 ש"ח, כאשר המס הגלום בהם הינו בסך של 1,563,125 ש"ח.

במטרה להתחמק מתשלום המס, הגישו המבקשים בתקופה הרלוונטית 10 דוחות כוזבים למנהל מס ערך מוסף, בהם דיווחו כי סך עסקאותיהם בתקופה זו עמד על סכום של 5,128,699 ש"ח ,אשר עליהן שולם מע"מ בסך כולל של 834,598 ש"ח. ב-8 מהדוחות דיווחו המבקשים כי הסכום לתשלום הינו 0, דבר המצביע על היעדר פעילות לכאורה של המבקשת 2 (להלן: דוח אפס ) , זאת תוך השמטת עסקאות בסך של כ-4,248,290 ש"ח אשר המע"מ הגלום בהם הינו בסך כולל של 728,524 ש"ח.

4.

לאחר מתן הודיה בכתב ובעל-פה, ביום 20.2.2017 הגישו המבקשים לבית משפט השלום "בקשה להתיר חזרה מהודיה". בדיון מיום 30.11.2017, במסגרתו ביקש בא-כוח המבקש דחייה נוספת לדיון ומשזו לא התקבלה, שב וביקש לחזור בו מן ההודיה, דחה בית המשפט את בקשתו תוך שקבע כי "הבקשה לחזרה מהודאה אשר מטרתה דחיית הדיון וודאי שאינה מתקבלת על הדעת".

לגופו של עניין קבע בית משפט השלום כי המבקש הבין היטב את המיוחס לו בכתב האישום, בייחוד לאחר שהדברים הוסברו לו על ידי סנגורו ועל ידי בית המשפט. כמו כן הודגש כי המבקש אף ביקש שהות ארוכה להסיר את המחדל, "ולכן הדברים אינם מתיישבים עם הבקשה לחזרה מהודאה".

5.

בגזר דינו, ולאחר שבא-כוח המבקש הלין על דחיית הבקשה לחזור מההודיה, ציין בית משפט השלום כי "מדובר בטענה מקוממת לכל הדעות" אשר אין לה על מה לסמוך וכי הבקשה כשלעצמה מהווה נסיון לבזבז זמן שיפוטי "ולזרות חול בעיני בית המשפט".

בקביעת מתחם הענישה, לאחר סקירת ההליך בעניינם של המבקשים ובחינת טענות הצדדים לעונש, הדגיש בית משפט השלום את החומרה שיש לייחס לעבירות כלכליות ואת פגיעתן הקשה בקופה הציבורית וכן הצביע על מדיניות הענישה המחמירה הנהוגה בעבירות כגון דא. על כן, נקבע כי מתחם הענישה ההולם נע בין 6 ל-18 חודשי מאסר בפועל; מאסר מותנה; וכן קנס כספי בין 20,000 ל-80,000 ש"ח.

בגזירת עונשו של המבקש בתוך המתחם, ולאחר שקילת נסיבותיו האישיות, השית בית משפט השלום על המבקש 1 עונש של 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל; עונש של 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור ויורשע בעבירות בהן הורשע; וכן קנס בסך 40,000 ש"ח או 4 חודשי מאסר תמורתו. על המבקש 2 הושת קנס בסך 10,000 ש"ח.

6.

המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי בטענה כי היה על בית משפט השלום לקבל את בקשתם לחזרה מן ההודיה, שכן זו ניתנה מבלי שכל המסמכים הרלוונטיים היו בפניהם, ומבלי שנחשפו לחומרי החקירה.

כמו כן נטען כי המבקש הגיש את 8 "דוחות אפס" ללא הבנת התוצאות המשפטיות הנובעות מכך. הדוחות הוגשו לטענתם בתום לב ולנוכח המלצת היועץ המשפטי של מע"מ.

לבסוף טענו המבקשים כי יש להתחשב במאמצים הרבים שהשקיעו לצורך הגעה להסדר עם מנהל המע"מ בכל הנוגע להעמדת בטוחות לפירעון החוב. מאמצים אלו אף הניבו פרי אשר בא לידי ביטוי בתשלומים בסך של 150,000 ש"ח בגין חובות מע"מ.

בהתייחס לחומרת העונש טענו המבקשים כי יש להתחשב בחלוף הזמן בין ביצוע המעשים להגשת כתב האישום; במצבו הכלכלי הקשה של המבקש; במצבו הבריאותי; ובמאמצי המבקשים להגיע להסדר עם מנהל מע"מ.

7.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים על הכרעת הדין בפסק דין מנומק כדבעי. בדחותו את הבקשה לחזרה מהודיה סמך בית המשפט המחוזי את ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום והדגיש כי התנהלותם של המבקשים במהלך ההליך המשפטי "מעידה ללא ספק על כך שמטרת הבקשה איננה לעמוד על חפותם", אלא מהווה "צעד טקטי" גרידא להשגת רווח דיוני-משפטי. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי בהתייחס לכך כי גם הטענה לפיה ההודאה ניתנה מבלי שהיה כל החומר הרלוונטי בפניהם אין לה על מה שתסמוך.

בהתייחס לגזר הדין, בית המשפט המחוזי הקל בעונשו של המבקש והשית עליו 10 חודשי מאסר בפועל חלף 12, זאת בעיקר לנוכח מאמציהם של המבקשים לתקן את הנזק. נקבע כי על אף שהמבקש לא הסיר את מלוא המחדל, שולמו סכומים לא מבוטלים בגין ביצוע העבירות למרות המצב הכלכלי בו היה נתון המבקש.

8.

מכאן הבקשה שלפניי.

9.

המבקשים חוזרים על טענותיהם כפי שנטענו בערכאות דלמטה, ובפרט מדגישים את החשש מקיומו של עיוות דין העלול להיגרם כתוצאה מאי קבלת הבקשה לחזרה מהודיה. נטען, כי ההודיה ניתנה ללא כל עיון מקדים בחומרי החקירה ומבלי הבנה ממשית של תוצאותיה.

עוד טוען המבקש 1 נגד חומרת העונש שהושת עליו. לשיטתו, לא ניתן משקל מספיק לשיקולים המקלים איתו; לעובדה כי פעל להסרת המחדלים; וכן לנסיבותיו האישיות לרבות מצבו הכלכלי והרפואי.

10.

דין הבקשה להידחות.

11.

הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שמורה למקרים חריגים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף החורגת מעניינים הפרטי של הצדדים להליך, או למקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק שנגרם למבקש.

12.

הבקשה לא עומדת באמות המידה האמורות. עיון בבקשה מלמד כי הטענות המפורטות בה הועלו בפני שתי הערכאות הקודמות – ונדחו. נראה כי הבקשה מהווה ניסיון לביצוע "מקצה שיפורים" וממילא אינה עומדת בהלכה המחמירה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

13.

אף לגופו של עניין לא שוכנעתי כי יש ממש בבקשה. ההלכה בשאלה מתי תתאפשר חזרה מהודיה ברורה היא (ראו לדוגמא: ע"פ 3371/17 כהן נ' מדינת ישראל (3.7.2018)) , ובית המשפט המחוזי, אשר נדרש אליה בפסק דינו, יישמה כדבעי לגבי נסיבותיו של המבקש ונסיבות מתן ההודיה. זאת ועוד, אף לטעמי יש בעיתוי החזרה על הבקשה – מיד לאחר דחיית בקשה לשינוי מועד הדיון – טעם לפגם המעיד על מטרתה הפסולה של הבקשה להשגת יתרון דיוני-משפטי.

14.

בהתייחס לטענות המבקש על חומרת העונש, אני סבור כי עונש המאסר שהושת על המבקש הולם את העבירות החמורות אותן ביצע, המהוות עבריינות מס לשמה, אשר פוגעות לא רק בקופה הציבורית, אלא בכיסו של כל אזרח שומר חוק ואף במשק כולו (והשוו: רע"פ 9004/18 יצחקי נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (31.12.2018)).

15.

הבקשה נדחית אפוא. בכך מתייתרת גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

המבקש יתייצב לריצוי מאסרו ביום 6.1.2019, כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.