רע"פ 9206/05 מחמד אבו קוידר נ. הועדה המחוזית לתכנון ובנייה אזור הדרום

ביום 6.10.02 הוציא בית-משפט השלום בבאר-שבע, לבקשת המשיבה, צו הריסה למבנה הבנוי על שטח של כ- 120 מ"ר, הנמצא צפונית לדרך מס' 25, באזור בית ספר אגוידה, בנ.צ. 142673/068215, על-פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, כיון שנבנה ללא היתר ובניגוד לחוק. הצו הוצא בשעתו כנגד משיבים בלתי ידועים.

המבקשים, הנמנים עם בני שבט אבו קוידר החי בפזורה טענו, כי הם מחזיקים במבנה, המשמש כחנות מכולת וביקשו לעכב את ביצוע צו ההריסה. בקשתם נענתה פעמיים. המבקשים הגישו בקשה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה עד לתקופה המסתיימת בקיץ שנת 2007, על יסוד עתירה שהוגשה לבית משפט זה. מתגובתה לעתירה, למדו המבקשים, כי המשיבה התחייבה ליישב את המבקשים במבני קבע, כחלק משבט אבו קוידר, במסגרת תוכנית הרחבה של העיר רהט, על יסוד הסכם שנחתם עם המדינה בשנת 1998. מדבריה אלה הסיקו המבקשים, כי המשיבה הסכימה שלא לבצע את צווי ההריסה שהוציאה במקום מושבם הנוכחי, עד להתחלת האכלוס בקיץ 2007.

ביום 21.11.04 החליט בית-משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט ע' רוזין) לדחות את בקשת המבקשים בקובעו, כי המבקשים לא הציגו "טעם טוב" להארכת עיכוב ביצוע צו ההריסה. בית-המשפט קבע, כי לא מצא בהודעת המשיבה לעתירה התחייבות שלא לבצע צווי הריסה עד לאכלוס המתוכנן בקיץ 2007, שכן העתירה נמחקה בהסכמה וספק אם המבקשים נמנו עם העותרים בעתירה.

על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה הגישו המבקשים ערעור לבית- המשפט המחוזי בבאר-שבע. בערעורם חזרו על נימוקיהם כפי שהעלו בפני בית-משפט השלום ואף טענו לאפליה בעניינם.

ביום 14.9.05 דחה בית-המשפט המחוזי (כב' הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ) את הערעור בקובעו, כי אין מקום להאריך שוב את עיכוב ביצוע צו ההריסה עד אשר יעברו המבקשים, יחד עם יתר בני השבט, לאזור רהט. בית-המשפט קבע, כי הודעת המדינה בעתירה, לפיה פועלת היא לתכנון שטח ההרחבה של העיר רהט, אין בה משום הבטחה שלטונית מחייבת לגבי שטח הקרקע נשוא הערעור. עוד קבע בית-המשפט, כי המבקשים לא הצביעו על אופציה ריאלית לקבל היתר בניה עבור המבנה וכי עיכוב נוסף בביצוע הצו היה מייתר את הוצאתו. לפיכך קבע בית-המשפט, כי יש לבצע את צו ההריסה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

המבקשים חוזרים על טענותיהם, לפיהן במציאות השוררת היום, הותר להם כחלק מבני השבט, להתיישב באופן זמני במקום מושבם, עד שיוכלו לעבור למבני קבע והראיה היא, שאושרה במקום מושבם הקמת מרפאה ובית-ספר. עוד טוענים הם, כי במבנה המיועד להריסה פועלת מכולת יחידה המשמשת את בני השבט. לטענתם, בניגוד לאמור בפסק-הדין, לא שקטו הם על שמריהם ופעלו בדרך היחידה לזרז את מעברם למגורי קבע, בפנייתם בעתירה לבית משפט זה ומכאן שיש להיעתר לבקשתם לעכב את ביצוע צו ההריסה עד קיץ 2007.

מנגד, טוענת המשיבה, כי אין כל עילה לבירור נוסף בגלגול שלישי. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי אין מחלוקת שמדובר במבנה שנבנה ללא היתר, אשר בנייתו לא תוכשר בעתיד וכי צו ההריסה הוצא כדין. המציאות המורכבת של יישוב בדואים בנגב אינה מצדיקה המשך קיומן של עבירות בניה ואין בה כדי להוות טעם טוב המצדיק את המשך עיכוב ביצוע צו ההריסה השיפוטי.

דין הבקשה להידחות.

הצורך לפתור את בעיית יישובם של הבדואים בנגב אינו חדש ומדובר בבעיה ידועה, שהמדינה פועלת כדי להסדירה עוד משנות ה-70. גם העתירה שהוזכרה היא חלק מהתהליך למציאת פתרון לבעיה. מבקשת המבקשים עולה מצוקתם הנובעת מעצם יישובם במבנים זמניים ללא תשתיות מסודרות והרצון לעבור לגור במבני קבע, שהוא גם אינטרס של המדינה. ואכן ראוי היה, שהמדינה תפעל לזירוז עניינם.

ואולם, עם כל ההבנה למצוקתם, אין בידי להיענות לבקשת המבקשים. כאמור, אף המבקשים אינם חולקים על כך, שלמבנה הוצא צו הריסה שיפוטי כדין, שכן נבנה ללא היתר וכי בנייתו לא תוכשר בעתיד. בנסיבות אלה, אין עוד מקום לעכב את ביצועו של צו ההריסה. גם לא מצאתי, כי יש בדברי המדינה שנאמרו במסגרת העתירה שהוגשה לבית-משפט זה, הכשר לבנייה הלא-חוקית, ובוודאי שלא טעם מיוחד ליתן ארכה לביצועו של צו ההריסה שהוצא עוד בשנת 2002 (ראו רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה , פ"ד נו(3), 49, עמ' 58-59).

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 29.9.2005 - בדבר עיכוב ביצוע צו ההריסה השיפוטי - מבוטלת.