רע"פ 9235/11 ישראל וקנין נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 22684-09-11, כבוד השופט ר' בן-יוסף ) מיום 10.11.2011, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו, מיום 18.7.2011 (פ"ל 3358-07-11 כבוד השופטת נ' פראג לבוא ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של נהיגה בשכרות ושתי עבירות של נהיגה בקלות ראש. במסגרת האישום הראשון בכתב האישום, נטען כי ביום 8.7.2011 בשעה 03:00 לערך נהג המבקש כשהוא שיכור, כי נדף מפיו ריח אלכוהול, וכי הוא נכשל במבחני הליכה על קו והבאת אצבע לאף. כמו כן, כשנדרש המבקש להיבדק בדיקת נשיפה, הוא לא הכניס למכשיר הבדיקה אויר בכמות מספקת או לא הכניס אויר כלל, בטענה כי הוא מפחד מתוצאות הבדיקה. במסגרת האישום השני נטען, כי באותו היום, שעתיים מאוחר יותר בשעה 05:02 לערך, נהג המבקש כאשר הוא משתמש במכשיר הסלולארי. עוד נטען, כי הוא נהג כשהוא שיכור, על פי אחוז האלכוהול שנמצא בדמו 106מ/ג אלכוהול לכל 100 מ/ל דם. המבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום על פי הודאתו. ביום 18.7.2011 גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש ארבע שנות פסילת רישיון נהיגה בפועל; שישה חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי; שנת מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000 ש"ח.

על גזר דינו של בית משפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו. בית המשפט המחוזי קבע כי אינו מוצא הצדקה להתערב בעונש, נוכח נסיבות ביצוע העבירות, הסמיכות ביניהן, ונוכח עברו התעבורתי המכביד של המבקש.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר בעיקרה טוען המבקש כנגד אורך תקופת פסילת רישיון הנהיגה שנגזרה עליו. עוד טוען המבקש, כי שגו הערכאות הקודמות משלא ראו בשני האישומים המיוחסים לו בכתב האישום כאירוע אחד.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והוא לא הצביע על עילה המצדיקה דיון אף בפני ערכאה שלישית. יתרה מכך, טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)). בנסיבות המקרה שבפניי, לא מצאתי סטייה ממדיניות הענישה המצדיקה את התערבותה של ערכאה נוספת.

המבקש נהג ברכבו כשהוא שיכור, במצב בו הוא מסכן באופן חמור את עצמו ואת הסביבה. כאמור, כשנעצר לבדיקה בפעם הראשונה הוא נכשל במבחני השכרות ולא שיתף פעולה כנדרש בבדיקת נשיפה. על אף כל זאת, הרהיב המבקש עוז ושב ונטל בשנית את ההגה לידיו, כשהוא שיכור ותוך כדי שימוש בטלפון הנייד. בנסיבות המפורטות, אין כל בסיס לטענתו כי מעשיו מהווים אירוע אחד. לאור האמור ונוכח עברו התעברותי של המבקש, אני סבור כי עונש הפסילה שהושת עליו הינו ראוי, ואין כל עילה להתערב בו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.