רע"פ 9246/05 דניאל אוטמזגין נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום ברחובות נטען, כי המבקש, דניאל אוטמזגין, יצא בחודש יולי 1999 לחופשה ממאסר בו נשא, וממנה הוא לא שב עד שנעצר בחודש יולי 2000. עוד נטען בכתב האישום, כי במהלך בריחתו ביצע המבקש שורה של עבירות מרמה, כאשר עשה שימוש בכרטיס אשראי גנוב, וביצע באמצעותו רכישה של טובין. כן נטען, כי לשם ביצוען של אותן רכישות הציג המבקש את עצמו כבעליו של הכרטיס, ואף חתם בשמו על מסמכים שונים.

2.תחילה כפר המבקש באישומים שיוחסו לו, ובעקבות כך נשמעה פרשת התביעה שהסתיימה בחודש ספטמבר 2003. הדיון נדחה לצורך שמיעתה של פרשת ההגנה, אולם בחודש ינואר 2004, ובעת שהמבקש היה מיוצג על ידי סנגור, הוא ביקש להתיר לו לחזור מכפירתו, ובהמשך הודה במה שיוחס לו והורשע בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית, התחזות כאדם אחר, קבלת דבר במרמה, זיוף ושימוש במסמך מזויף, וכן בעבירה של הונאה בכרטיס חיוב, עבירות לפי סעיפים 257(1), 441, 415, 418, 420 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וסעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986. בעקבות ההרשעה גזר בית-משפט השלום למבקש 3 שנות מאסר ו-12 חודשי מאסר על-תנאי.

3.המבקש, שלא השלים עם הרשעתו, הביא את השגותיו בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב. בתאריך 4.8.2005 הוא פנה לבית משפט קמא וביקש כי ימונה לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית. בקשה זו הובאה בפני אחד משופטי המותב רק ביום 23.8.2005, והוחלט בה כי המותב יתייחס אליה ביום שנקבע לשמיעת הערעור – 1.9.2005. אולם משהחל הדיון בערעור, לא חזר עוד המבקש על בקשתו למינוי סנגור, ובמשך שעה ארוכה טען את טענותיו כנגד הרשעתו וכנגד העונש שהושת עליו.

בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בהרשעת המבקש, כפי שלא מצא כי הוכחה בפניו עילה להתיר לו לחזור בו מהודאתו. גם בעונש לא גילה בית משפט קמא פנים לחומרה, תוך שהוא מדגיש כי מדובר במי שלחובתו נזקפות הרשעות רבות, שאת עבירותיו הפעם ביצע בעת שהיה עבריין נמלט, ותוך שהוא פועל בצורה מתוחכמת מלווה בתעוזה.

4.עתה עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור, ובמרכז בקשתו ניצבת הטענה לפיה נמנע ממנו ייצוג על ידי סנגור בבית משפט קמא.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה נחה דעתי כי דינה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה ורק במקרים בהם מגלה הבקשה שאלה לה נודעת השלכה כללית, והשפעה החורגת מגדר עניינם הפרטני של הצדדים. לא כזו היא הבקשה שבפני. עיון בגזר דינו של בית משפט השלום מלמד, כי בהליכים בפניו היה המבקש מיוצג על ידי סנגור, אותו הוא ביקש לשחרר בסיומה של פרשת התביעה. הנה כי כן, היה זה המבקש אשר ביקש לנהל את הגנתו בעצמו, ולפיכך לא נהיר לי על מה הוא מלין כשנאלץ היה להתייצב בפני בית המשפט המחוזי בגפו. כך או כך, עיון בפרוטוקול הדיון של בית המשפט המחוזי מגלה, כאמור, כי המבקש לא חזר עוד על בקשתו למינוי סנגור, ומפיו נרשם טיעון מלא שבסיומו נדרשה תשובת המשיבה, ורק לאחריה ניגש בית המשפט להכריע בערעור.

להשקפתי, בהליכים שהתקיימו בעניינו של המבקש לא נגרם לו עיוות דין כלשהו, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.