רע"פ 9269/99 עבד אבו טריף נ. מדינת ישראל

בית-המשפט לתעבורה הרשיע

את המבקש בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ונהיגה במהירות בלתי-סבירה, לאחר שהמבקש נהג ברכבו במהירות גבוהה, פגע בהולך-רגל עיוור (להלן: המנוח), וגרם למותו. על המבקש נגזר עונש של ששה חודשי מאסר, אשר ירוצו בעבודות-שירות, 10 חודשי מאסר על-תנאי, פסילת רשיון-נהיגה לתקופה של 10 שנים, וקנס בסך 6,000 ש"ח.

בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא חיים פיזם, והשופטים סלים ג'ובראן ורחל חוזה) דחה את ערעורו של המבקש, בגדרו טען, שלא יכול היה לצפות שהמנוח יחצה את הכביש. זאת, כיוון ששדה-הראייה שלו היה 10-20 מטר לערך, כאמור בחוות-דעתו של המומחה מטעם ההגנה, ולא 200 מטר, כפי שקבע בית-המשפט, על-פי עדותו של בוחן המשטרה. כן טען המבקש, שרשלנותו של המנוח, שחצה כביש בריצה, ניתקה את הקשר-הסיבתי בין נהיגתו, ובין התאונה.

מכאן בקשת הרשות לערער שבפניי, בגידרה חזר המבקש על טענותיו, כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי.

דין הבקשה להידחות.

המבקש לא הצביע על כל שאלה משפטית חשובה, אשר יש בה כדי להצדיק עריכת דיון שלישי בעניינו, ולא על עיוות-דין שנגרם לו, המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה. בנסיבות אלו, איני מוצאת מקום להתיר למבקש הגשת ערעור שני.

מעבר לנדרש אוסיף, כי טענות המבקש הן עובדתיות, ולא היו יכולות לעמוד לו בערעור. בית-המשפט לתעבורה אימץ את עדויותיהם של בוחן המשטרה, ושל נהג נוסף, שראה את התאונה מהכיוון הנגדי, וקבע שהמבקש יכול היה להבחין במנוח חוצה את הכביש ממרחק סביר, ויכול היה למנוע את התאונה. ממצאים עובדתיים אלו אומצו על-ידי בית-המשפט המחוזי, ובנסיבות אלו, אין מקום להתערבותו של בית-משפט זה.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.