רע"פ 928/08 רמי רחמים נ. עיריית תל אביב

במהלך השנים 2002-2006 נרשמו לרכב בבעלות אבי המבקש (להלן: הרכב ) 160 הודעות תשלום קנס עבירות חניה שביצע בעיר תל-אביב. הקנסות לא שולמו ואיש לא ביקש להישפט על העבירות. על הקנסות חל האמור בסעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי

[נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) כלומר, בחלוף המועדים הקבועים נתפס אביו של המבקש, כמי שהורשע בבית המשפט ונגזרו עליו הקנסות הנקובים בהודעות.

במהלך שנת 2004 פנה המבקש לעיריית תל-אביב בבקשה לבטל את הודעות תשלום הקנס שקיבל אביו עד אותה העת ולהעניק לו תו חניה אזורי לרכב. לטענתו, אביו חולה מאוד והוא המחזיק הבלעדי ברכב מאז אוקטובר 2002 וטיפולו האינטנסיבי באביו, כמו גם עסקיו שלו, לא הותירו לו זמן לטפל בנושא הודעות תשלום הקנס.

הבקשה לקבל תו חניה לא נענתה, שכן המבקש לא עמד בדרישות הקבועות בחוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983, שכן הרכב אינו רשום על שמו והוא סירב להעבירו על שמו, גם לאחר שהובהר לו, שהעברה שכזו תאפשר להוציא לו תו חניה.

בעקבות פתיחה בהליכי גבייה מצד עיריית תל-אביב ועיקול הרכב, פנה המבקש, ביום 3.5.07, לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו בבקשה למתן סעד דחוף להשבת הרכב, להקפאת הליכי הגבייה ע לתום הבירור המשפטי, לביטול הודעות תשלום הקנס ולהוצאת תו חניה קבוע לרכב.

בית המשפט לעניינים מקומיים קבע, ביום 30.7.07, כי אין מקום בשלב זה לבטל את הודעות תשלום הקנס וכי אין בסמכותו להורות על הנפקת תו חנייה אזורי. עם זאת, החליט בית המשפט לראות בפנייתו של המבקש בקשה להישפט באיחוד לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט לעניינים מקומיים הורה להשיב למבקש את הפיקדון שהפקיד בתמורה להחזרת הרכב לידיו וכן את השיק שהפקיד על יתרת הסכום והחליט "לאפשר למבקש לאביו להישפט באיחור לגבי הודעות הקנס "גם מטעמים של צדק". עוד קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, כי:

"במקרה זה, הארכת המועד להגשת בקשת להישפט באיחור, תאפשר למבקש המייצג את אביו, להגיש בקשה להסבת ההודעות על שמו וכן לטעון כל טענותיו לגופו של עניין בפני בית המשפט."

על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורה טענה המשיבה, כי טעה בית המשפט לעניינים מקומיים בכך, שהתיר למבקש להישפט באיחור רב כל כך על פסקי-הדין, שהפכו לחלוטים. עוד טענה המשיבה, כי טעה בית המשפט לעניינים מקומיים, שראה במבקש בעל דין, למרות שהודעות תשלום הקנס הן על שם אביו והוא מעולם לא ביקש להסב אותן על שמו וכן שהאריך את המועד להישפט בגין הודעות תשלום הקנס, למרות שאין חולק על כך, שהעבירות נעברו וכי ההודעות נתקבלו על-ידי המבקש.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שיצר ) דחה, ביום 30.12.07, את הערעור בקובעו, כי לא מובנות לו כל טענות המבקש, שכן מחד הוא טוען, כי המסירה לא בוצעה כדין ומאידך הוא לא חולק על כך, כי ידע על הדו"חות ואף ניסה לטפל בהסבתם על שמו. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי לא ברור עד כמה יש למבקש טענות לגופו של עניין כנגד הקנסות ובכל מקרה, עליו להגיש בקשה מסודרת לתיק בית המשפט לעניינים מקומיים להסבת הדו"חות על שמו, דבר שלא נעשה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקש עצמו הודה, שחלק מהודעות תשלום הקנס היה מקבל, גם לו היה בידיו תו חנייה. ביחס להודעות אלה, קבע בית המשפט המחוזי, כי לפנים משורת הדין, המבקש ישלמן תוך 20 יום "ובכך יצביע על כנותו ותום לבו".

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. לטענתו, טעה בית המשפט המחוזי, כאשר התנה את דחיית ערעור המשיבה בהסבתם של הודעות תשלום הקנס משם אביו לשמו שלו, כך, כאשר חובה שכזו אינה מוטלת עליו בדין. עוד טוען הוא, כי ידע רק על מקצת הודעות תשלום הקנס ולא ידע כלל על אפשרות הסבתם על שמו. לבסוף, טוען הוא, כי בפיו טענות רבות כנגד הודעות תשלום הקנס לגופן.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, נראה, שהמבקש בחר לעשות דין לעמו במשך שנים. הוא החנה את רכבו של אביו באזורים שונים בתל-אביב ונמנע באופן עקבי מהודעות תשלום הקנס בשל כך. בנוסף לכך, הוא סירב להעביר את הבעלות ברכב על שמו, כדי שניתן יהיה להעניק לו תו חניה, שיאפשר לו חניה ולו באזור מגוריו שלו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

אכן נראה, כי המבקש בחר לעשות דין לעצמו, שכן המשיך והחנה את הרכב שבבעלות אביו באזורים שונים בתל-אביב ונמנע בשיטתיות מתשלום ומהודעות תשלום הקנס שקיבל. זאת ועוד. המבקש לא טרח להעביר את הבעלות ברכב על שמו, על-מנת שיוכל לקבל תו חניה, שיאפשר לו חניה.

למרות כל אלה, הן בית המשפט לעניינים מקומיים והן בית המשפט המחוזי השיבו לידי המבקש את הרכב ואפשרו לו להישפט באיחור על הודעות תשלום הקנס, בתנאי שיבקש להסב אותן על שמו, שכן כל עוד הודעות תשלום הקנס רשומות על שם אביו, לא ניתן לשפוט את המבקש. בית המשפט המחוזי אף הוסיף לתנאי זה תנאי נוסף – לפנים משורת הדין - והוא, שהמבקש ישלם את כל אותן הודעות תשלום קנס, שלגביהן הוא אינו חולק. ברם, מבדיקת המשיבה עולה, כי המבקש לא מילא עד כה אף אחד מן התנאים האמורים. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.