רע"פ 9302/11 אנריקה סלפין נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטות לורך ובוסתן והשופט דותן) בע"פ 11521-06-11 ועפ"ג 12067-06-11 מיום 16.11.11, שבמסגרתו התקבל חלקית ערעורו של המבקש על הכרעת הדין, ונדחה ערעורם של המבקש והמשיבה על גזר הדין של בית משפט השלום ברמלה (השופטת פרנקל שיפמן) בת"פ 2346-07 מיום 3.11.10. עניינה של הבקשה כלל הראיה הטובה ביותר וחומרת העונש שהוטל.

רקע והליכים

ב.

המבקש מרצה מאסר בגין עבירות מין נגד בתו (להלן המתלוננת ), וזאת לאורך תקופות ממושכות בילדותה. העבירות נושא בקשה זו בוצעו בהיותו אסיר. המבקש הואשם בחמישה אישומים בעבירות איומים כלפי המתלוננת, הטרדה באמצעות מתקן בזק, פגיעה בפרטיות, קבלת דבר במרמה והטרדת עד. הוא זוכה בבית משפט השלום מעבירות האיומים והורשע ביתרתן; הושתו על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל במצטבר לעונשו הנוכחי, 8 חודשי מאסר על תנאי, פיצוי למתלוננת בסך 20,000 ₪ וקנס בסך 1,000 ₪. המבקש עירער על הכרעת הדין וחומרת העונש, והמשיבה עירערה על קולתו.

ג.

מבין האישומים השונים, כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, ענייננו במספר מכתבים, שכתב המבקש בעצמו ובאמצעות אחר למתלוננת, בין היתר, כדי ליצור עמה קשר; לשכנעה לפגשו ולשוחח עמו; וכן להסביר לה על ידי תיאור אנטומי מפורט של איברי המין השונים, מדוע אין זה אפשרי שאנס אותה. באותם מכתבים, הסביר המבקש למתלוננת, כי סולח הוא לה על העוול שגרמה לו; כי זקוקה היא לו כאביה; כי רק הוא יודע מה טוב בשבילה ועוד. חלק מאותם מכתבים נשתמר והוצג כראיה בבית משפט השלום. חלקם האחר לא הופיע בחומר הראיות, ותוכנם נלמד מעדותה של המתלוננת. להשלמת התמונה יצוין, כי פרט למכתבים ניסה המבקש ליצור עם המתלוננת קשר בדרכים נוספות; וכתוצאה ממעשיו נאלצה המתלוננת – אשר רצתה להתנתק ממנו ולהשתקם – להחליף את מספר הטלפון שלה ואת כתובתה, אך המבקש לא אמר נואש. בין היתר, התקשר אליה המבקש בעצמו ובאמצעות אחרים, שהתחזו לבעלי תפקידים שונים כדי להשיג את כתובתה החדשה, והמשיך לשלוח לה מכתבים דומים.

ד.

כאמור ענייננו במכתבים שלא הוצגו כראיה. לגבי אחד מן המכתבים הסבירה המתלוננת, כי שלחה אותו בדואר רשום למשטרה בהתאם להנחיות שקיבלה, אך הוא נעלם. באשר ליתרת המכתבים הסבירה, כי השמידה אותם כיון שלא יכלה לשאת את העיוותים שבהם ואת תיאוריו של המבקש באשר למעשיו השונים שעשה עמה בעבר. בית משפט השלום נתן אמון מלא בגרסת המתלוננת וקבע, כי בנסיבות המקרה אין זה בלתי סביר שתרצה להיפטר מהם, ובהתאם להלכת שניר (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(4) 169), חרף היעדרם, קיבל את עדותה כראיה לתוכנם.

ה.

בית המשפט המחוזי חזר ודן בשאלה האם ניתן להרשיע את המבקש בלא שהמסמכים שבאמצעותם נעשתה העבירה (המכתבים) הוצגו כראיה. נקבע, כי אי הצגת המכתבים כראיות אין בה כדי לקבוע שהמשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה. הוטעם, כי בית משפט השלום האמין לעדותה של המתלוננת וקבע, כי היא מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, וכי המכתבים הושמדו שלא בזדון. לפיכך, חל החריג שנקבע בהלכת שניר , ובדין התקבלה עדות המתלוננת כראיה לתוכנם.

ו.

לעניין העונש, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין לשנות ממנו חרף זיכויו של המבקש בשניים מסעיפי האישום הראשון הנוגעים להטרדה באמצעות מתקן בזק ופגיעה בפרטיות. בית המשפט סבר כי לא מוצה הדין עם המבקש עד תום בערכאה הדיונית, אך הואיל אין מדובר בסטייה קיצונית מרמת הענישה, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, ביניהן גילו (73) ומצבו הרפואי, מצא שלא להתערב בעונש שהוטל. ערעורה של המשיבה בעניין העונש

נדחה גם הוא מאותם טעמים.

הבקשה

ז.

המבקש טוען בהרחבה כי אין לקבל את עדותה של המתלוננת, בהיותה ראיה משנית וחריגה לכלל הראיה הטובה ביותר. לעניין העונש טוען הוא, כי כיון שמצא בית המשפט לזכותו משתי עבירות באישום הראשון, היה עליו להפחית מעונשו, ובפרט נוכח גילו, מצבו הרפואי הקשה ושאר נסיבותיו האישיות.

דיון והכרעה

ח.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. כלל הוא שרשות ערעור ניתנת כאשר סוגיה משפטית חורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). השאלה שמעלה המבקש הוכרעה בבית משפט זה בעניין שניר , ואינה אלא יישום קונקרטי בנסיבות המקרה. הלכת שניר כוחה יפה גם כיום, בתום כמעט שלושה עשורים; היא מגלמת גם את ניסיון החיים המצטבר ואת השכל הישר. בית משפט השלום קבע בהנמקה מפורטת כממצא שבעובדה, כי המכתבים לא הושמדו בזדון, ונתן אמון מלא בגרסת המתלוננת. בית המשפט המחוזי סמך על החלטה זו ולא מצא להתערב בה, ובנסיבות לא מצאתי לשנות מהחלטתו. למבקש

היו שני ימיו הדיוניים, ואין מקום בנסיבות לשלישי.

ט.

לעניין העונש, ככלל, טענות שעניינן חומרתו או קולתו אינן עילה לדיון בגלגול שלישי (רע"פ 7201/97 בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא מצאתי בטענות המבקש טעם לחרוג מכלל זה. בית המשפט המחוזי, שהוא אשר זיכה את המבקש משתי עבירות שבאישום הראשון, נימק מדוע ראה שלא להתערב בעונש שהוטל בבית משפט השלום, ובה בעת דחה את ערעורה של המשיבה לעניין זה. המבקש מצא לחזור בבקשתו על נסיבותיו האישיות. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי, כי אף לא אחת מנסיבותיו של המבקש נעלמה מעיינו של בית משפט השלום, ונוכח העונש שהוטל ביחס לחומרת העבירות ונסיבותיהן, דומה כי נלקחו במניין השיקולים.

י"א.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.