רע"פ 9310/17חיים שקיפי נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ר' בן יוסף ) בעפ"ת 29467-10-17 מיום 16.11.2017, במסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (השופט י' ויטלסון ) בת"ד 15-09-16 מיום 14.8.2017, ועל גזר דינו מיום 18.9.2017.

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום שייחס לו עבירת נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. על פי עובדות כתב האישום, ביום 12.7.2016 סמוך לשעה 18:00 נהג המבקש ברכב מונית-זוטובוס בתחנת מוניות ברחוב ענתבי בתל אביב, ופגע בהולך רגל (להלן: הולך הרגל או הנפגע ) כשיצא מחניה. כתוצאה מהתאונה נחבל הולך הרגל חבלה של ממש כמפורט בכתב האישום.

3.

בתום שמיעת ראיות, הורשע המבקש בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בהכרעת דינו דחה בית המשפט לתעבורה את גרסת המבקש לפיה חבלותיו של הנפגע נגרמו כתוצאה ממעידתו ולא כתוצאה מנהיגתו הרשלנית. למסקנה זו הגיע בית המשפט לתעבורה על יסוד ממצאים שונים שהובאו לפניו, ובכלל זה עדויות כמה מהנוכחים באירוע.

4.

ביום 18.9.2017 ניתן גזר הדין של בית המשפט לתעבורה, בגדרו הוטלו על המבקש העונשים הבאים: תשלום קנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר; פסילה מקבלת או החזקת רישיון נהיגה לתקופה של 4 חודשים; פסילה על תנאי מקבלת או החזקת רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים, וזאת למשך שנתיים.

5.

ערעורו של המבקש ל בית המשפט המחוזי נדחה, תוך שנדחו טענותיו

לפגמים שונים בעדויות ובראיות שעל בסיסן ניתנה הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה. כך, נקבע כי בית המשפט לתעבורה ביסס את הכרעת דינו על קביעות שבעובדה וממצאי מהימנות, בהן לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות. למרות דחיית הערעור, העיר בית המשפט המחוזי כי שגה בית המשפט לתעבורה בכך שביסס את הכרעתו, בין היתר, על דברים שאמר המבקש לשוטר "בעקבות שאלות שנשאל על אופן התאונה [...] שאלות אלה נשאלו ללא שהמערער הוזהר ומבלי לומר לו שהדברים יכולים לשמש ראיה נגדו" . אשר לגזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי הוא אינו רואה מקום להתערב בקביעת בית המשפט לתעבורה מאחר ולא נפלה "טעות קיצונית ברמת הענישה" .

הבקשה לרשות ערעור

6.

בקשה לרשות ערעור זו נסובה הן על הכרעת הדין והן על העונש שנגזר.

7.

המבקש חוזר על עיקרי טענותיו. לשיטתו, בעדות הנפגע נתגלו סתירות מהותיות, להן לא ניתנה התייחסות הולמת על ידי בית המשפט לתעבורה. בעניין זה, שב המבקש ומפנה לראיות שהובאו לפני בית המשפט לתעבורה.

8.

בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהותיר את הרשעתו על כנה. לגישתו, יש לראות את הפגם הראייתי האמור כ "פגם היורד לשורשו של עניין" .

9.

בנסיבות האמורות לעיל, טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין חמור, אשר לגישתו, מצדיק את התערבות בית משפט זה.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, אני סבור כי דין הבקשה להידחות.

11.

הבקשה שלפני אינה מעוררת טענה עקרונית בעלת חשיבות כללית – ציבורית או משפטית, ומתמקדת בטענותיו של המבקש לגבי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בתי המשפט קמא. בכך די כדי לדחות את הבקשה.

12.

מעבר לדרוש, אוסיף כי גם בחינתן של הטענות לגופן אינה מועילה למבקש. גם לו אניח, כהנחה מיטיבה, כי הדין עם המבקש בכל הנוגע לקבילותם ומשקלם של הדברים שמסר לשוטר במסגרת התשאול שנערך לו, אין בכך כדי לשנות את המסקנה אליה הגיעו הערכאות דלמטה.

כפי שציין בית המשפט המחוזי, בדחותו את ערעור המבקש, הכרעתו של בית המשפט לתעבורה התבססה על ראיות נוספות ובהן, בין היתר, עדויות נוספות אשר על בסיסן בלבד ניתן היה לבסס את התשתית העובדתית הדרושה להרשעתו. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענות המבקש בדבר "סתירות מהותיות" בדברי העדים.

13.

אשר לעונש שהושת על המבקש, דעתי היא כי לא נפל פגם בשיקולי הערכאות הקודמות בעניין גזר הדין ומתחם הענישה. זאת, לאור נסיבות המקרה ואופי העבירה.

14.

אשר על כן, הבקשה נדחית.