רע"פ 9320/10 ארז נתנאלי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ת 2254-09-10, כבוד השופט א' כהן ) מיום 2.11.2010, בו התקבל ערעורה של המשיבה על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (פל' 4951-04-10, כבוד השופט מ' כדורי ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) בקשר עם סעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 26.2.2010 נהג המבקש ברכבו כשהוא שיכור, כאשר בליטר אוויר שנשף נמצא אלכוהול בריכוז של 1120 מיקרוגרם.

ביום 26.4.2010 קבע בית משפט השלום כי על המשיבה להגיש את תעודת עובד הציבור בדבר הפעלת מכשיר הינשוף עד ליום 26.5.2010. ביום 10.6.2010, לאחר שהתעודה לא הוגשה במועד, קבע בית המשפט כי אם לא תוגש התעודה עד ליום 17.6.2010 כתב האישום יבוטל.

ביום 20.6.2010, לאחר שבשנית לא הגישה המשיבה את התעודה במועד, קבע בית המשפט כי הוא נמנע מלבטל את כתב האישום למרות שטרם הוגשה התעודה אך חייב את המשיבה בתשלום הוצאות למבקש בסך של 3,000 ש"ח. עוד קבע בית המשפט כי על המשיבה להגיש את התעודה עד ליום 24.6.2010. ביום 23.6.2010 הודיעה המשיבה לבית המשפט על הגשת התעודה והמצאתה גם למבקש, וביום 11.7.2010 קבע בית המשפט כי לא ראה את התעודה בתיק וכי על המשיבה לוודא כי עורך התעודה יתייצב לחקירה במועד שנקבע. ביום 14.7.2010 התקיים דיון הוכחות במהלכו התברר כי התעודה שהוגשה לבית המשפט ואשר נשלחה למבקש אינה התעודה הנכונה. באותו מועד קבע בית המשפט כי כתב האישום יבוטל, וזיכה את המבקש מן העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

על החלטתו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי בהתחשב בכמות האלכוהול הנדירה שנדגמה בגופו של המבקש, ניתן היה להסתפק במקרה זה באמצעים חלופיים ומתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום. עוד קבע בית המשפט כי תנאי לקביעת מועד דיון חדש בבית משפט השלום הינו תשלום ההוצאות למבקש תוך 60 יום.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה טוען המבקש כי צדק בית משפט השלום כאשר החליט לבטל את כתב האישום נגדו, וזאת לאור החשיבות בקיום החלטות בית המשפט ולאור הפגיעה בזכותו לעיין בחומר החקירה. עוד טוען המבקש כי יש לקבל את בקשתו על בסיס דוקטרינת ההגנה מן צדק וזאת לאור התנהלותה של המשיבה בתיק.

מנגד, טוענת המשיבה כי מקרה זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה, ואף לגופו של ענין אין כל ממש בטענות המבקש וזאת, בין היתר, כיוון שלא נגרם לו עיוות דין. לטענתה, מדובר בפגם טכני אשר לא היה בו כדי להשפיע על תוצאות ההליך המשפטי ובוודאי שאין להעדיף במקרה זה את זכותו של המבקש להליך הוגן על פני ניהול ההליך המשפטי.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובתגובת המשיבה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בקשה זו אינה

מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. כידוע, ביטול כתב אישום מן הטעם של הגנה מן הצדק הינו צעד קיצוני הנעשה רק במקרים בהם ישנה פגיעה חמורה בתחושת הצדק וההגינות (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' , פ"ד נט(6) 776 (2005)). איני סבור כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים שימוש בצעד קיצוני זה. אמנם, התנהלותה של המשיבה בתיק זה ראויה לביקורת, אך אין מדובר בהתנהלות שערורייתית אשר מצדיקה את ביטול כתב האישום, זאת בייחוד לאור חומרת העבירה המיוחסת למבקש וריכוז האלכוהול הגבוה שנמצא בדמו. על כן, האיזון בין האינטרס הציבורי בהעמדתו לדין של המבקש לבין הפגיעה בזכויותיו, מביא במקרה זה למסקנה לפיה אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר הבקשה נדחית.