רע"פ 9333/11 איסר דנביץ נ. מדינת ישראל [עיריית ת''א - יפו]

לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעפ"א 33160-05-11 מיום 18.9.2011 (כבוד השופטת י' שיצר ).

המבקשים הועמדו לדין בבית משפט השלום בתל אביב יפו בגין עשיית שימוש חורג ללא היתר. בכתבי האישום בתיק

10788/09 ובתיק 3671/09 נטען כי בין החודשים נובמבר 2006 עד מרץ 2009 וכן ביום 27.1.2009 המבקשים עשו שימוש חורג בשתי יחידות שבבעלותם בכך שהשתמשו בהם למגורים בעוד שהן יועדו לשמש כחנויות. טענת המבקשים הייתה כי ההיתר הקיים ליחידות הוא למגורים ולפיכך לא בוצע שימוש חורג.

ביום 20.6.2010 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת

ל' בן-שמן ) את טענות המבקשים והרשיעם בעבירה שיוחסה להם בכתבי האישום. לאחר ניהול הליך הוכחות קבע בית המשפט כי הוכח למעלה מספק סביר כי במועדים המצוינים בכתבי האישום בוצע שימוש חורג ביחידות שכן השימוש המותר היה לחנות בלבד והשימוש בפועל היה למגורים. בין היתר, הסתמך בית המשפט על היתר בניה מספר 9 משנת 1954 (ת/3), שבתשריט שצורף אליו נכתבה המילה "חנות" על היחידות הרלבנטיות. עוד קבע בית המשפט, כי המסמך שעליו נסמכו המבקשים בטיעוניהם (נ/4) אינו היתר לצורך העניין. עוד קבע בית המשפט, בין היתר, כי גם כאשר המבקשים רכשו את הנכס בשנת 2006, הם רכשו זכויות המתייחסות על פי ההסכם לבית מלאכה ומחסן. לבסוף, קבע בית המשפט כי במידה ותוגש בקשה להיתר מגורים, זו תיבדק בהתאם להוראות התכנוניות החלות על האזור. בטרם ניתן גזר הדין הגישו המבקשים לבית המשפט בקשה להוסיף ראיות חדשות. בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי אין מקום בשלב זה של הדיון להתיר הוספת מסמכים מתיק הבניין. בנוסף, קבע בית המשפט כי אין מקום להתיר למבקשים לערוך מקצה שיפורים בהגנתם לאחר הרשעתם. ביום 10.4.2011 הטיל בית המשפט על המבקשים עונש במסגרת של הסדר טיעון שכלל קנס בסך של 14,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי היתר הבנייה האחרון הוא משנת 1954 (ת/3) וכי לפי היתר זה השימוש ביחידות הוא לצורך חנות. בנוסף, קבע בית המשפט כי ישנן ראיות נסיבתיות התומכות במסקנה כי השימוש המותר באותה קומה היה לעסקים. בין היתר, התייחס בית המשפט לכך שבתרשים הקומה אין כל סממן של מגורים כגון מטבח או אמבטיה וכי בפועל השימוש בקומה במשך שנים רבות היה ברובו למסחר ולמלאכה. לפיכך, קבע בית המשפט כי המבקשים שינו את השימוש ביחידות על דעת עצמם ומבלי שביקשו היתר לכך.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. לטענת המבקשים, לאחר מתן הכרעת הדין הם חזרו לתיק הבניין בארכיון העירייה על מנת לחפש חומר נוסף וגילו מסמכים נוספים שלטענתם יכולים להביא לזיכויים. בין אותם מסמכים מציינים המבקשים, בין היתר, תשריט שבו לא מצוינות היחידות כחנויות ורישיון לחיבור לביוב משנת 1949 שבו נכתב כי מדובר בבית. בנוסף, טוענים המבקשים כי בידם חוות דעת מקצועית נוספת שלפיה הם אינם עושים בנכס שימוש חורג. לטענת המבקשים שגה בית משפט השלום בכך שסירב לצרף מסמכים אלה כראיות חדשות בתיק. עוד טוענים המבקשים כי שגה בית משפט השלום בכך שקבע כי הכתוב בתשריט גובר על המלל המופיע בהיתר הבנייה. עוד טוענים המבקשים, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי היתר הבנייה משנת 1954 מתייחס לתוספת בנייה למגורים בקומה ב' בלבד וכי לא ניתן ללמוד ממנו על כך שגם קומה א' מיועדת למגורים. לאור כל זאת טוענים המבקשים כי דחיית בקשתם לצירוף ראיות נוספות הובילה לעיוות דין חמור וכי שגו הערכאות הקודמות בכך שקבעו כי הם עברו את העבירה המיוחסת להם בכתב האישום.

מנגד, טוענת המשיבה כי בקשת רשות הערעור איננה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן היא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אף לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. לטענת המשיבה מדובר בבקשה שטענותיה העיקריות עוסקות בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ממצאים שבית המשפט המחוזי בחר שלא להתערב בהם. לעניין בקשת המבקשים להוספת ראיות, שנדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, טוענת המשיבה כי המבקשים לא הוכיחו כי לא יכלו לעיין באותם מסמכים עד לאותה העת וכי צדק בית המשפט בכך שדחה את בקשתם. בתגובתם לתגובת המשיבה, טוענים המבקשים כי התגובה כוללת עובדות שאינן נכונות וכי המשיבה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הם ביצעו את העבירה המיוחסת להם.

ביום 5.1.2012 המבקשים הגישו בקשה להוספת אסמכתא (פסק דין של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, שניתן אף הוא על ידי כבוד השופטת ל' בן שמן ). לטענתם, באותו פסק דין נקבע כי העדה מטעם התביעה, שהעידה אף בעניינם, אינה אמינה. עוד מוסיפים וטוענים המבקשים כי מבדיקתם בעירייה הם הבינו כי היעוד של הבניין הוא למגורים ולפיכך עומדת להם ההגנה של טעות במצב דברים, כפי שנקבע בפסק הדין שביקשו לצרף. ביום 3.4.2012 ביקשו המבקשים לצרף אסמכתא נוספת לבקשתם והיא הנחייה של מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין. לטענתם, לפי הנחיה זו ניתן להסיק כי המשיבה מוכנה לוותר על הגשת כתבי אישום במקרים החמורים מהמקרה שלהם שבהם הבנייה מלכתחילה הייתה בלתי חוקית. מנגד, טוענת המשיבה כי מדובר במסמך שאינו רלבנטי שכן המבקשים הועמדו לדין בגין עבירה שונה – שימוש חורג בניגוד להיתר בניה, ולא בעבירה של שימוש חורג במבנה הבנוי ללא היתר. בתגובה, טוענים המבקשים כי התוכנית הרלבנטית קובעת כי האזור הוא למגורים בלבד ולכן השימוש שלהם בנכס הוא בהתאם לתוכנית. ביום 27.6.2012 הגישו המבקשים בקשה נוספת לצירוף ראיה חדשה והיא פרוטוקול ועדת המשנה לתכנון ולבניה משנת 2007. לטענתם, באותו פרוטוקול נמצאת חוות דעת מטעם העירייה ממנה ניתן להסיק כי הנכס נועד למגורים בלבד.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה, בתגובת המבקשים לתגובה, בבקשות השונות להוספת ראיות ואסמכתאות ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שלפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי וכל עניינה הוא בנסיבות הפרטניות של המקרה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)). המבקשים אף אינם טוענים כי בקשתם מעלה שאלה כאמור. יתרה מכך, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, והלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. המקרה שלפנינו אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו. בית המשפט לעניינים מקומיים, לאחר קיומו של הליך הוכחות ושמיעת עדים, קבע, כממצא עובדתי, כי השימוש המותר ביחידות הוא לצרכי חנות ולא לצרכי מגורים. בית המשפט המחוזי קבע אף הוא, לאחר שעיין בחומר הראיות, כי היתר הבנייה הרלבנטי קובע כי החנויות יועדו למסחר ואף תומך מסקנתו זו בשורה של ראיות נסיבתיות. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתערב בממצאים מבוססים אלה. אוסיף, כי לא מצאתי גם מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים שלא להיענות לבקשת המבקשים להוספת ראיה, ואף לא מצאתי כי הראיות שהמבקשים ביקשו לצרף להליך הנוכחי, עשויות להשפיע על תוצאתו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.