פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
9349/11
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
ניר מליחי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 11.12.11 בעפ"ת 16530-10-11 שניתן על ידי
כבוד השופטת הבכירה נגה אהד
בשם המבקש:
עו"ד אילון אורון
בשם המשיבה:
עו"ד זיו אריאלי
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת הבכירה נ' אהד ) בעפ"ת 16530-10-11 מיום 11.12.11 שניתן בערעור על הכרעת הדין (כבוד השופטת ר'
טאובר ) מיום 31.03.11 ועל גזר הדין (כבוד השופטת ר' רז )
מי ום 17.7.11 בתת"ע
4338-07-10
של בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה.
נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה תחת השפעת סם מסוכן, לפי סעיפים 62(3), 64ב ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ). לאחר שמיעת הראיות, ביום 31.03.11, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש במיוחס לו בכתב האישום. ביום 17.07.11 נגזרו על המבקש שבעה חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירות של נהיגה בשכרות, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים או נהיגה בפסילה; 30 חודשי פסילת רישיון; שישה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים; וקנס בסך של 1,000 ש"ח.
על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 11.12.11 קיבלה כבוד השופטת נ' אהד את הערעור בחלקו לענין חומרת העונש, בכך שהפחיתה את תקופת הפסילה שהוטלה עליו מ-30 חודשים לעונש המינימום שנקבע בסעיף 39א לפקודה, דהיינו, 24 חודשים.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. טענתו המרכזית של המבקש היא כי מן הראוי היה להתחשב במסגרת גזירת עונשו בקיומה של הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 106), התשע"ב-2011 המתווה בעיקר 6 לעיקריה מדרג ענישה מקל שעתיד, לפי הטענה, להחליף את רף הענישה המינימאלי הקבוע בסעיף 39א לפקודה. ראוי כבר עתה לציין כי בטעות סבר המבקש כי המסמך אליו הפנה הוא הצעת חוק. הצעת החוק שעליה מבוססת הבקשה אינה בנמצא, וכל שמצורף לה הוא תזכיר חוק מטעם משרד התחבורה שטרם הונח על שולחן הכנסת.
המשיבה מתנגדת לקבלת הבקשה. לטענתה, אין המדובר ב"הצעת חוק" כטענת המבקש, אלא בתזכיר הצעת חוק שטרם הונח על שולחן הכנסת. לגופו של ענין טוענת המשיבה כי סעיף 5 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) חל על חיקוק בלבד ולא חל לגבי "הצעות חוק" ו"תזכיר הצעת חוק" . לבסוף טוענת המשיבה כי אף לגופו של ענין אין לקבל את הבקשה, שכן אין בנסיבותיו האישיות של המבקש כדי להצדיק חריגה מעונש המינימום במקרה דנן.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
השאלה אותה מעלה המבקש אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, וזאת משלא שוכנעתי כי היא מעלה טענה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטי כנדרש לצורך הענקת ערעור בגלגול שני (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, ועל אף טענותיו איני מוצא כי בקשתו מגלה עילה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. בנוסף, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש.
אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של ענין, לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה. המסמך עליו מצביע המבקש טרם התגבש כדי הצעת חוק. המדובר הוא בתזכיר חוק שעצם קיומו אין בו כדי לבסס את "נטיית ליבו" של המחוקק בסוגיה. כך שגם אם יש בטענת המבקש ממש, ואיני קובע כך, אין בקבלתה כדי לשנות כהוא זה מקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניינו של המבקש.
לנוכח האמור, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י' באדר
התשע"ב (4.3.2012).
ש ו פ ט