רע"פ 9378/10 קונסטנטין ליסקוביץ נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 590-07-10, כבוד השופטים א' טל – סגן נשיא , א' ש' שילה – סגן נשיא ו-ר' אמיר ) מיום 8.11.2010 אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (ת"פ 2456-08, כבוד השופטת ע' רון ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); עבירה של תקיפת שוטר בעת מלוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק; וכן עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 20.5.2007 ראה רפ"ק גולנר (להלן: השוטר ) את המבקש כאשר הוא מדבר בטלפון הסלולרי בעת נהיגה. השוטר ניגש אל רכבו של המבקש וביקש ממנו ומהנוסע הנוסף ברכב (להלן: מכנינה ) תעודות מזהות. המבקש יצא מרכבו וצעק אל השוטר "אתה לא שוטר תנועה, מי אתה בכלל". השוטר ביקש מהמבקש שימתין ברכבו אך המבקש תפס את הניירות שהניח השוטר בניידת ורץ לכיוון רכבו. בתגובה, חסם השוטר את המבקש והודיע לו כי אם לא ישיב לו את הניירות הוא ייעצר. בתגובה, דחף המבקש את השוטר. לאחר מכן, בעת שנסע המבקש עם השוטר בניידת אל תחנת המשטרה, הוא איים עליו בכך שאמר לו "אתה לא מכיר אותי, אני יש לי אנשים, אתה תבכה מהם וממה שהם יעשו לך".

ביום 25.2.2010 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט ציין כי הוא מרשיע את המבקש על סמך עדותו של השוטר כעדות יחידה ונימק מדוע מצא לנכון לתת אמון בעדותו של השוטר וזאת לעומת גרסתו של המבקש, אותה מצא לא אמינה. עוד ציין בית המשפט כי עדותו של עד ההגנה תומכת בעדותו של השוטר, וכי היא סותרת את גרסתו של המבקש. ביום 16.5.2010 הטיל בית משפט השלום על המבקש עונש של שני חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות וכן ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירה שעניינה אלימות או איומים.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעור. בית המשפט ציין כי טענותיו של המבקש נוגעות לממצאי מהימנות שקבע בית משפט השלום אשר בהם לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב. עוד קבע בית המשפט כי צדק בית משפט השלום כאשר בחר לא לתת אמון בגרסתו של המבקש וזאת, בין היתר, לאור הסתירות בין הודעתו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הפנה את המבקש אל שירות המבחן וזאת למרות שהמשיבה לא הגישה ערעור על חומרת העונש. עוד טוען המבקש טענות שונות לעניין הרשעתו וביניהן הטענה כי הכרעת הדין אינה מבוססת דיה וכי אין בה התייחסות לטענות שונות שטען בסיכומים שהגיש לבית המשפט.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה חדשה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות.

מעבר לנדרש אציין כי אף לגוף העניין, דין הבקשה להדחות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, עיקר טענותיו של המבקש מופנה כלפי ממצאי מהימנות של בית משפט השלום. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בערכאת ערעור בגלגול שלישי. בית משפט השלום ציין בהכרעת הדין כי הוא מסתמך על עדותו של השוטר כעדות יחידה ונימק, כפי שהוא מחויב לעשות, מדוע בחר להעדיף את גרסת השוטר על פני גרסת המבקש. נראה כי בנסיבות אלה, בהן הכרעת הדין מבוססת ומנומקת, אין מקום להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו בה.

אף טענותיו של המבקש לעניין העונש שהוטל עליו, דינן להדחות. בית המשפט המחוזי לא הפנה את המבקש אל שירות המבחן אלא אל הממונה על עבודות השירות. כמו כן, לא התערב בית המשפט בסופו של דבר בעונש שהוטל על המבקש, עונש אשר הינו עונש ראוי בנסיבות העניין, ואף נוטה לצד המקל.

סוף דבר הבקשה נדחית.

לאור האמור לעיל הבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת.