רע"פ 9379/08 עומר מוסלמאני נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירה של גניבת רכב יחד עם אחר. בעקבות כך נדון המבקש לשמונה חודשי מאסר, שמונה חודשים מאסר על תנאי, וכן הופעל, במצטבר, מאסר על-תנאי בן שישה חודשים שעמד נגדו.

2.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי וכוון כנגד חומרת העונש, נדחה, תוך שבית המשפט מתייחס לעברו של המבקש:

"המערער רק בן 25 אולם עברו הפלילי עשיר. זה כולל עבירות אלימות, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירות לפי חוק הכניסה לישראל, פריצה לרכב וגניבה ממנו ועוד. בגין עבירות אלה ריצה מספר תקופות מאסר אולם ברי כי לא היה באלה, כמו גם בקיומו של מאסר מותנה, די כדי להרתיעו."

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות להביא את עניינו בפני ערכאה שלישית. להשקפתו, לא ניתן בגזר הדין משקל הולם לתקופה הארוכה בה שהה במעצר בית ולכך ששיקם את חייו, שינה את התנהגותו ונגמל מתלותו בסמים. עוד נטען, כי העונש שנגזר מחמיר עמו נוכח העונש שהושת על שותפו שחלקו בפרשה גדול יותר.

4.

דין הבקשה, שנוסחה כהודעת ערעור בזכות, להידחות. ההלכה הנוהגת היא כי אין חומרת העונש לבדה מקימה עילה לערעור שני, למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עם אותם חריגים, במיוחד נוכח עברו הפלילי. על נסיבותיו האישיות של המבקש נתנו שתי ערכאת קמא את דעתן, ובכך די.

הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.