רע"פ 938/14 דניאל עזאמי נ. מדינת ישראל

1.

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז ( השופטת הבכירה נ' אהד ) בעפ"ת 41786-08-13 מיום 29.12.2013, אשר דחה את ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (השופטת הבכירה א' וישקין ), בתת"ע 6350-01-11 מיום 9.7.2013.

רקע והליכים

2.

המבקש הורשע לאחר הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות על פי בדיקת שתן (סעיפים 62(3) ו-39(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]). טרם גזר הדין, הוסכם בין הצדדים כי המבקש יישלח לשירות המבחן למען קבלת תסקיר. בתסקיר נכתב כי לחובתו ארבע הרשעות קודמות בגין עבירות החזקת סמים והעדר משירות. עוד צוין כי המבקש מסר כי יום ביצוע העבירה דנן עישן מריחואנה במטרה להקל על תחושותיו הקשות בעקבות פטירתם של חמיו שהיה קשור אליהם רגשית. התרשמות שירות המבחן הייתה כי הוא נחשף לקשיים ולחץ מגיל צעיר אשר "באו לידי ביטוי ביכולת תפקודו והשתלבותו במסגרות פורמאליות לצד זיקה לתמיכה באמו ופרנסת המשפחה". המלצת שירות המבחן הייתה להטיל על המבקש צו מבחן למשך שנה, צו שרות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות, התחייבות כספית ומאסר על תנאי. במסגרת הטיעונים לעונש טרם גזר הדין, המדינה עתרה לעונש של שירות לתועלת הציבור בהיקף של מעל ל-140 שעות, מאסר על תנאי, התחייבות כספית, קנס ושלילת רישיון מעל לשנתיים.

1.

ביום 9.7.2013 נגזר דינו של המבקש. בית המשפט ציין כי בין הצדדים נחתם הסדר טיעון, שכלל קבלת תסקיר מבחן. בהמשך, קבע כי נוכח תסקיר המבחן החיובי הוא נמנע מגזירת עונש מאסר בפועל. כמו כן, צוינו בגזר הדין כשלים ראייתים בהוכחת אשמת המבקש, שהשפיעו לקולה על העונש. על בסיס אלה, גזר בית המשפט על המבקש צו לריצוי 200 שעות שירות לתועלת הציבור בפיקוח שירות המבחן, 24 חודשי פסילת רישיון בפועל ושבעה חודשי מאסר על תנאי.

2.

יצוין למען שלמות התמונה כי במקביל להליך זה, הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף, בגין אותו אירוע, המייחס לו עבירות של החזקת סמים לצריכה עצמית; תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו; שיבוש מהלכי משפט; הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו; שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר. כתב האישום הוגש לאחר הרשעתו בעבירת הנהיגה בשכרות, וטרם מתן גזר הדין.

3.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי. המבקש טען בערעור כי בניגוד לאמור בגזר הדין, לא נחתם הסדר טיעון בינו ובין המדינה, וכל שהוסכם הוא על שליחתו לקבלת תסקיר מבחן. לפיכך, לשיטתו, לא היה מקום לגזור את דינו בהתאם לטיעוני המדינה לעונש. כמו כן, טען כי דינו נגזר בניגוד לתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), וכי מתנהל נגדו הליך פלילי במקביל להליך התעבורתי. לבסוף, העלה טענות בנוגע לחומרת עונש פסילת הרישיון.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש ביום 29.12.2013, וקבע כי על אף שבגזר הדין נכתב כי בין הצדדים נחתם הסדר טיעון, למעשה מדובר בהסדר דיוני. כמו כן, נקבע שלא הייתה כל מניעה מבית המשפט לתעבורה לחרוג מכמות שעות שירות לתועלת הציבור אותן ביקשה המשיבה. זאת במיוחד כאשר השעות בוצעו כבר על ידי המבקש עד תום. באשר לטענת המבקש שמתנהל נגדו הליך פלילי נוסף בגין אותו אירוע, בית המשפט ציין כי "גם אם המערער [המבקש] צפוי לעונש נוסף בהליך הפלילי בגין אותו אירוע, הרי שלא יקבל בהליך הנוסף ענישה לעניין נהיגה בשכרות עליה נשפט בהליך זה". לבסוף, קבע בית המשפט כי עונש הפסילה בפועל הוא בגדר המינימום האפשרי, ואין בטיעוני המבקש "כל נסיבה חריגה המצדיקה סטייה לקולה מעונש המינימום".

הבקשה

5.

המבקש מעלה טענות בנוגע לעונש שנגזר עליו, וחוזר על טענותיו בפני הערכאות הקודמות. בין היתר, טוען כי הוטלו עליו 200 שעות שרות לתועלת הציבור בניגוד להמלצת שירות המבחן, כי לא היה מקום לפסול את רישיונו למשך שנתיים נוכח ההחמרה בשעות שרות לתועלת הציבור וכי יש להקל בעונשו נוכח נסיבותיו האישיות.

6.

לשיטתו של המבקש, שתי סוגיות העולות ממקרהו מצדיקות מתן רשות ערעור משום שהן חורגות מעניינו הפרטני. הראשונה , עניינה בגזירת עונשו תוך התעלמות מתיקון 113 לחוק העונשין. השנייה , מדיניות של גורמי התביעה לפצל מקרה עובדתי אחד לשני כתבי אישום שונים: אחד תעבורתי ואחד פלילי. לטענתו, קיימים מספר קשיים העולים מפיצול כתבי אישום, ביניהם: הסכנה לסיכון כפול, הסכנה כי הודאתו בהליך הראשון תפגע בניהול ההליך המאוחר בזמן, חיובו של נאשם לשכור שני עורכי דין והגדלת הסיכוי לקביעות סותרות בנוגע לממצאי עובדה כדוגמת ממצאי מהימנות.

התגובה

7.

לטענת המשיבה יש לדחות את הבקשה. בתגובתה היא מציינת כי הבקשה מבוססת על עיקרי הטיעון שהוגשו לבית המשפט המחוזי, ומשום כך היא מהווה "מקצה שיפורים" בערעור נוסף. עוד מציינת המשיבה כי טענות המבקש כולן נוגעות לעניינו הפרטי, ונסבות על חומרת העונש שהושת עליו. באשר לטענתו כי עונשו נגזר תוך התעלמות מהוראות תיקון 113, טוענת היא כי בית המשפט נימק את גזר דינו בצורה מספקת תוך שהוא התייחס לשיקולים לקולה ולחומרה. באשר לטענתו כי הגשת כתב אישום נוסף בגין עבירות נוספות שבוצעו באותו אירוע מעמידה אותו ב"סיכון כפול", טוענת המשיבה כי טענה זו אינה יכולה להתקבל, כיוון שמדובר בהעמדה לדין בגין עבירות שונות, ואף אם יורשע המבקש בגין אותן עבירות, הוא לא יורשע שוב בגין עבירת התעבורה. כמו כן מוסיפה המשיבה כי ההליך הפלילי הנוסף נמצא בשלב הבירור בלבד והמבקש טרם השיב לאשמה בו, ולא ברור מה תהיה תוצאתו.

הכרעה

8.

אין בידי להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן המקרה מעלה סוגיה טענה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)).

9.

ראשית, באשר לחומרת עונשו של המבקש, הצדק עם המשיבה, ואין מקום להתערבות ערכאה זו בחומרת עונשו של המבקש. כידוע, טענות לעניין זה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור לפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997); רע"פ 5504/08 פלוני נ' מדינת ישראל (27.7.2008)). בית משפט השלום אינו מחויב להמלצת שרות המבחן, שהיא כאמור, המלצה בלבד, ועליו להפעיל את שיקול דעתו בעת גזירת העונש (ע"פ 2015/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (10.8.2013) והאסמכתאות שם ). עוד לעניין זה יצוין, כי כבר נקבע בבית משפט זה, כי על אף הבעייתיות בגזירת הדין שלא בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, אין בכך משום סיבה להתערבות בעונש, והדבר אף יפה שבעתיים בבקשה למתן רשות ערעור (וראו רק לאחרונה: רע"פ 357/14 סוקולובסקי נ' מדינת ישראל , פסקה 9 להחלטתי והאסמכתאות שם (16.1.2014)) .

10.

שנית, גם טענות המבקש לעניין פיצול כתבי האישום בעניינו אינן מעוררות סיבה למתן רשות ערעור. המבקש מפנה לפסק דין שניתן בהסכמה בתיק אחר, בו הופחת עונש פסילה שהוטל על המבקש "בשל הנסיבות אותן פירטתי בעל פה והקשורות בעיקר בטעמים של פיצול לא מוצדק, עליו חזרתי והתרעתי, בין תיק חקירה תעבורתי לתיק חקירה פלילי, דבר הדורש תיקון בהנחיית הפרקליטות..." (עפ"ת 25287-05-13 חמאד נ' מדינת ישראל (30.5.2013)) . על שורות אלו, שברור כי הן נטועות בנסיבות המקרה שם, טוען המבקש כי על פי גישתו של השופט הדן בתיק שם, מדובר ב"נוהג שערורייתי בשורה ארוכה של פסקי דין". אין בידי לקבל טענה זו, ולא די בפסק דין מוסכם בן מספר שורות כדי לבססה ולהסביר את השפעתה על עניינו של המבקש. בנוסף, לגופו של עניין, הקשיים שנובעים מפיצול זה, לטענת המבקש, אינם חורגים מעניינו הפרטני אף הם.

11.

באשר לטענת "הסיכון הכפול", דוקטרינה זו על משמעותיה, לרבות דמיונה לטענות "כבר הורשעתי" ו-"כבר זוכיתי", נדונה בפסיקת בית משפט זה בעבר (ע"פ 244/73 רבר נ' מדינת ישראל , פ"ד כח(1) 798, 801–809 (1974) (להלן: עניין רבר ); דנ"פ 532/93 מנינג נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(4) 25 (1993); ע"פ 5336/10 פלוני נ' מדינת ישראל (23.8.2012)) . מבחינת למעלה מן הצורך, יצוין כי מטרתה של הדוקטרינה, המקובלת בשיטות משפט שונות, למנוע את הסיכון של העמדת נאשם פעמיים לדין בגין אותה עבירה, כאשר בהקשר "הסיכון הכפול" נקבע כי הדגש הוא על העמדת נאשם בסכנת הרשעה (עניין רבר , בעמ' 808–809) . בעניין רבר , הועמד אדם לדין פעמיים בגין שתי עבירות שונות באותו אירוע – "נהיגה באוטובוס במהירות העולה על המהירות המותרת בדרך בין-עירונית", ו"גרימת מוות מתוך חוסר זהירות שאין עמו כדי רשלנות פושעת" . מן העבירה הראשונה זוכה, ואז הואשם בגין העבירה השנייה. שם, קבע השופט אשר בהסתמכו על פסיקות קודמות כי כיוון שיסודות העבירות הם שונים, לא עומדות לצד המערער (שם) טענות של "סיכון כפול" ו-"כבר זוכיתי".

12.

על פי מבחן זה, לא עומדת למבקש טענת "סיכון כפול". כתב האישום הנוסף בעניינו של המבקש, אין בו כדי להעמידו ב"סיכון כפול" שהרי מדובר בעבירות שונות על אף שהתרחשו באותו אירוע. מעבר לכך, טענה זו עניינה כולה במישור הפרטני של עובדות המקרה של המבקש. אני סבור כי גם טענותיו הנוספות בהקשר זה, לעניין כלכול צעדיו, שכירת שירותי עורכי דין שונים וכן הלאה, לא מעלות שאלה עקרונית המחייבת מתן רשות ערעור. יוער כי המשיבה הגיבה לטענות באשר לקשיים השונים בדיון בבית המשפט המחוזי, ואף ציינה ובצדק, כי יוכל לטעון טענות באשר להשפעה בין התיקים, אם וכאשר ימצא אשם בתיק השני (ראו עמ' 3, שורות 1–7 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.2013).

13.

סוף דבר, הבקשה נדחית.