פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
9380/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
יעקב משולם
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 990/06 מיום 2.11.06, שניתן על-ידי כבוד סגן
הנשיא ש' ברלינר
בשם המבקש : בעצמו
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-משפט לעניינים מקומיים בחיפה (ת.פ 13362-7-0) בגין עבירה של החנית הרכב על המדרכה אשר לא נקבע כמקום חנייה מסודר, לפי סעיף 6(ד) לחוק העזר לעיריית חיפה (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ה-1985.
לפי הנטען בכתב האישום, המבקש החנה את רכבו ביום 2.6.05, ברחוב העליה השניה בחיפה מול בית מספר 27, על המדרכה באופן שבו הרכב חוסם באופן מוחלט את אפשרות המעבר להולכי רגל.
בית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וביום 20.6.06 גזר עליו קנס בסך 550 ש"ח או שני ימי מאסר תמורתו. בהכרעת דינו, דן בית-המשפט בהרחבה בטענתו של המבקש, לפיה המקום בו חנה אינו מהווה מדרכה ודחה אותה בהסתמך על הפרשנות שניתנה למונח "מדרכה" בע"פ 50/71 אנוש בר-שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 679 (להלן: עניין בר-שלום ).
על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה.
בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא ש' ברלינר) דחה את הערעור בקובעו כי הוא מסכים עם מסקנתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בנוגע לפרשנות המונח "מדרכה" ואינו מוצא מקום להתערב בפסק-דינו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה חוזר המבקש על טענתו כפי שהעלה בפני הערכאות הקודמות, לפיה היות והשטח עליו חנה אינו משמש לצורך מעבר של הולכי רגל, הוא אינו מקיים את תנאי ה"ייעוד" של הגדרת המונח "מדרכה".
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי-הדין של הערכאות הקודמות הגעתי לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.
דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. בעניין בר-שלום נקבעה ההלכה לגבי הגדרתו של המונח "מדרכה" כך שלמונח "מדרכה" שני יסודות: יסוד הייעוד ויסוד המיקום. המחלוקת בענייננו הינה לגבי יסוד הייעוד. לפי הפרשנות אותה הציע המבקש, כי אז היות וייעוד השטח עליו חנה היה להוביל אל בסיס צבאי, הרי שמאחר ובסיס זה אינו פעיל כעת, שינה השטח את ייעודו וכעת הוא אינו מיועד למעבר של הולכי רגל ואינו עונה על רכיבי ההגדרה של המונח "מדרכה". דין טענה זו להידחות. המדרכה נועדה לאפשר מעבר בטוח להולכי רגל והיא לא נועדה להוביל למקום ספציפי. העובדה, כי המקום אליו הובילה המדרכה אינו פעיל אינה מעידה בהכרח על-כך שלא נעשה בה שימוש על-ידי הולכי רגל למטרות אחרות. זאת ועוד, כל עוד העירייה לא החליטה לשנות את ייעודה של המדרכה ולהפוך את השטח בו חנה המבקש לשטח חנייה מוגדר, המבקש אינו יכול לעשות דין לעצמו ועליו לציית לחוקי העירייה.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, ט"ז בכסלו תשס"ז (7.12.06).
ש
ו פ ט